ריקנות נפלה עכשיו, אני רושם מוקף באנשים. אמי הזהירה אותי שאני עלול ליפול אל תוך עצמי כמו שאני נוהג לעשות – לקרוא ספרים ולרשום.
סיימתי את הספר “עולם של גברים“, אני לא טורח להזכיר את שמו של המחבר ואני לא יודע למה. אבל הוא היה טוב וריגש אותי. קודם כל שסיימתי אותו התגעגעתי אליו. אני זוכר שגיליתי את ההבנה הזאת לגבי ספרים בעמדת שמירה במחסום ארז, כשהתגעגעתי לספר שסיימתי. כמו חבר טוב שאתה נפרד ממנו. אותה הרגשה של ריקנות שהייתה לי בשביל ישראל כשנפרדתי לשלום מאנשים שהכרתי תוהה וטועה בדרכים. הסימון היה מולי וכך גם הדרך אבל משום מה הרגשתי לבד ביותר. כך גם ספר טוב שסיימתי.
אני על הקרטרה. עצרנו לארוחת צהריים. ברור כשמש (שמסרבת לזרוח פה), שאחרי הארוחה (אורז עם רוטב) אנחנו נניע ונמשיך לסוע, ובכל זאת הוא עורר בי רגשות. גרם לי רצון לפתוח את החלון ולהניח את ראשי בחוץ כמו כלב שנובח על עוברים ושבים. בסופו של דבר יומי שאל אותי איך קוראים לפתח מתרחב של נהר. “דלתא” הוא ענה כשהתמהמתי לענות. ביקשתי לעצור. נראה כאילו גם הוא רוצה לצלם. בדר”כ כשעוצרים יותם, ואולי אני במקרה החריג, יוצאים לצלם. הפעם יצאנו כולנו, גם דוב הקואלה שאימצנו לנו והנחנו במושב האחורי. אולי זה היה חריג כי אני ביקשתי (אומנם באיחור) לעצור.
בסוף הוצאתי את ההתרגשות שלי בניסיון טיפוס כושל על מדרון תלול, חולי ומסולע (דירדרתי גם כמה אבנים ממש גדולות קרוב לרכב).
הרחק באופק זהו גם לגו חנרל קאררו
loading map - please wait...