24.12.2006 – המחבל

24.12.2006

המחבל
בהוסטל Albegue hostel Ahonikenk
ב-El Chalten, Argentina

קצת רוגע ושלווה, קצת שקט לא יזיק לי איזה פיהוק של שיעמום הם אומרים על היום. ברק את יותם את יומי יצאו לטרק הפיץ’ רוי ליומיים. אני אצא מחר להליכה על קרחון, בערב אחנה ואמשיך ליומיים נוספים, אולי שלושה, מסביב לחוד של ההר הזה.

עידכונים, כי בחפירות מאסתי (ואם כבר חפירות = קצינים = ששי יפה, מי שהשאיר תקוע באמצע המדבר כשסיימנו איזה תרגיל, נמצא כאן. ברק הזהיר אותי, אבל לא נזהרתי וניגשתי לשאול קב’ ישראלית משהו וגיליתי אותו בתוכה.)
ישבנו שעה במיילים אחרי הקמפינג של ראול. אחריו החל המסע שאינו נגמר אל הקרחון המתנפץ (שרק אחר כך הבנתי כמה השם שלו מטעה).  נסענו כמו מטורפים בעיקוף מטורף מהעיירה פוריטו מורנו אל הקרחון באותו שם.

ביקשנו לסוע דרך כביש מספר 40 שחותך ישר דרומה, אבל גילינו שזו דרך עפר  אבל עם רוח צד מטורפת.  כך נסענו אלף ק”מ במקום 300, ולא בדרכים נורמליות יותר. דווקא בכבישי האספלט של פטגוניה הגענו למצב שבו בקלות היינו יכולים להשאיר את אגן השמן של המכונית במרכז הכביש. אני נוהג בדרכים רגילות יחד עם יותם ויומי, וברק מחליף אותי בדרכי עפר. הסתום שכח להוציא רישיון בינלאומי והציעו לו לא לקחת את הרישון פלסטיק כי הוא חסר תועלת – אידיוט, כבר אמרתי. רק פעם אחת עצרו אותנו שוטרים לרשיונות, 2 דקות אחרי שיומי החליף את ברק בעיירה של חצי מטר על חצי מטר כי הוא החליט לא לקחת את הסיכון. טוב נו, לא אידיוט. סתם מפגר.

חנינו באיזו עיירה מסכנה, עם ספינה בתוך שלולית שאמורה להיות אגם. 2 שוטרים שמצאו אותנו מנסים לחתוך (מה ניסינו לחתוך בעיירה של מטר על מטר?), שלחו אותנו אחרי שהסברנו להם שאנחנו תיירים. ישבנו לנו ברכב והדלקנו חנוכיה על הלוח מחוונים (=דשבורד, בסדר?!) ומקדשים על מעט יין אדום כדי לא להירדם (בכל זאת שבת).
אני באמצע ויכוח בין  קב’ ישראלית (בהם ששי) לזוג ספרדי בחדר אוכל של ההוסטל לגבי אוכל שהושאר על השולחן. הישראלים מוותרים.

ואוכלים פירה עם רוטב שעועית. רגע, עצור.

לספרדיה, חולצת חמאס. עם המחבל שרק עיניו מאחורי כאפיה. מישהו מתקשה קצת עם הספרדית אבל מבהיר את עצמו טוב מאוד לבסוף – מסמן  עם היד אקדח על המחבל. למרות שהיא כנראה הבינה שהוא מכוון אליה ולא על המחבל שעל חולצתה. הבעל בית מגיע לפתור את הבעיות, הוא מגרש את  הקב’ הישראלית שכבר עשתה צ’ק אאוט.

יחד עם הפירה גם גבינה וקצת סלט, שאת שניהם קנתה עפרה , והמשכנו לסוע. עד שתיים וחצי בלילה יותם נוסע וברק מלווה אותו כדי שיומי ואני נישן קצת. יומי עולה על ההגה ואני משתדל לזיין לו את השכל כדי ששנינו לא נירדם. הכביש היה נפלא יחסית לזה שאני נהגתי עליו היום בצהריים (איפה שהמנוע והכביש כמעט נהיו חברים טובים מדי).

אני מרגיש חרא לגבי מה שהתרחש. הייתי צריך אולי לעצור אותם לפני שזה התדרדר מויכוח בין מטיילים על לחם, לבין ויכוח עם ישראלים על פוליטיקה, ועל המחבל שעל החולצה. אלא שאני עייף ומרוכז יותר מדי בספר. יומן.

חותכים את העיירה אל קלפטה כשהשמש מתחילה לעלות. ומשם המירוץ נגד השעון, כל זה כדי להגיע למקום לפני הפקחים של הפארק ולא לשלם כלום על הכניסה. 71 ק”מ והמספר עולה ל-75 ומשם יורד בחזרה ל-71 ולמטה. הלהיבו אותי תמרורי האזהרה שלהם בצידי בדרכים לגבי עבודות בכביש. לא רק בן אדם, גם דחפור ומפלסת. אני רק תוהה אם יש קשר בין התמרור למי שעובד. המרחקים כאן נמדדים באלפי ק”מ, כך שכשנסענו בקרטרה חישבתי את זמני לאחור כשהמספרים ירדו מ-2001 ומטה. עכשיו ראיתי את עצמי גדל במהירות.

“שלום וארץ” ומעל פס צר שמראה את עיניו של המחבל ומסביב כאפיה. הם בסקים ומכאן הקשר שלהם לתנועה. מנהל איתם דיון וממשיך לרשום בקיטועים.

דיברתי איתם בכלליות. מנסה להשתמש כמה שיותר בספרדית, עד שמצאתי זוג שמדבר גם אנגלית (עאלק… לא יותר מדי). זה התנהל נחמד. עד הרגע שבו בעלה של הגברת עם החולצה עם המחבל שאל בפשטות “למה אתם הורגים פלשתינים?”. אני שמאלן, אבל מולם הגנתי על המדינה. הרגשתי סוג של שגריר. מצדיק את המלחמה האחרונה (אבל לא הסברתי להם כמה היא הייתה נוראית מהבחינה הצבאית). היה נחמד לשמוע שהם דואגים לנו, צריך שלום כי כשארה”ב תיפול (כמו כל אימפריה) אנחנו נימחק. לא אימצתי את הגישה, אבל זו מחשבה… שונה. כשהסבירו לי את מבנה ספרד, הבנתי פחות או יותר לפי קבוצות הכדורגל שאני מכיר.

הם אמרו לי שפגשו עוד אוהד של הפועל ירושלים בברילוצ’ה, היינו בקטע של כדורגל שהם אמרו את זה וזה גרם לי לקפוץ משמחה. לא כל יום אתה שומע על אוהד הפועל י-ם בכדורגל ועוד בדרוא”מ וכ”כ קרוב אליך. את השם לא זיהיתי, וגם לא נראה לי שהייתי מזהה אותו בפנים אם הייתי נפגש איתו.

הגענו לבסוף לקרחון בשעה 06:15, חתכנו למטה כדי לראות קרחון אמיתי! הוא עצום, 60 מטר גובה שחלקים ממנו מתמוטטים אל תוך האגם. שלישיית הטנדר הייתה שם גם כן. עלינו למעלה לאכול ארוחת בוקר (קורנפלקס עם חלב, תה ולחם עם ריבה או שמא הייתה זו ריבה עם לחם?). כבר יצאנו בדרכנו בחזרה לאל קלפטה כשיותם שאל “לא אמרנו שישנים ויורדים בעשר כדי לראות את הקרחון שיש שמש?”. צודק, חזרנו. יומי ואני פרשנו שק”שים מאחורי הרכב בעוד השאר נמרחו בתוכו. נהג אוטובוס העיר אותנו כדי להימנע מלדרוס לנו את הראש וירדנו לסיבוב שני לקרחון. אם בבוקר היה כ”כ יפה ונעים אל מול השקט וההוד של הגודל, השקט וההוד של גוש הקרח הלבן והיפה הזה, עכשיו הרגשנו כתיירים לכל דבר. הטיילת הפכה להיות תור אחד ארוך עמוס באנשים, ומילטנו את נפשנו בקושי אל מגרש החניה. בדרך חזרה היה לנו דיון שלא נגע ישירות לענייני היומיום של הקרטרה, אירוע נדיר לכל הדעות. על ענייני כסף, אנשים, לגור עם ההורים כדי לחסוך וכדומה.

נסענו להוסטל של HI כדי לנסות להוציא לעפרה תלוש הנחה לנסיעה, שם גיליתי את העניין שהיה להם. אחרי זה חשבתי על היחסים ביניהם. מוזר שלא רק שלא התקרבו אלא אפילו התרחקו. שום יחס אינטימי יותר או משהו בסגנון. זה בדיוק מה שלא הייתי רוצה שיקרה .ארוחת צהריים בפיצריה. יצאתי ללכת קצת בתקווה למצוא סוף סוף מוט לאוהל שלי, ללא הצלחה. הוצאתי לעצמי 2,000 פזו אחרי שוידאתי שהחבר’ה מגוננים עליי (כן, זה קצת הפחיד אותי ללכת ככה עם 3,000 שקל).

קפצנו לאינטרנט הזול ביותר שמצאנו, כמובן שם הם התיישבו לשעתיים לערך. עפרה גילתה שהחברות שלה באושוואיה. בפונטה ארנס, אליה רצתה לנסוע, גם ככה עד מחרתיים אין הפלגה כדי לראות פינגווינים. הסעתי אותה לתחנת האוטובוס, שם מצאה את טל שקנה כרטיס לברילוצ’ה. הוא המליץ על ההליכה כל הקרחון והסביר לי כל החברות והמחירים. הוא טייל שם לבד וזה נשמע רעיון טוב. כל הסיפור של להחליף את היעד של הכרטיס שהיא כבר קנתה התארך עד מאוד ואני חששתי שהחבר’ה סיימו עבר עם המחשבים ומחכים לנו. לבסוף הורדתי לה את התיקים והשארתי אותה בתחנה. כשחזרתי אליהם הסתבר שהם עדיין מדברים, אספתי את יומי ונסענו לקנות מצרכים לטרק. עפרה נפרדה מאיתנו זמנית (היא תחזור אליהם אחרי שהם יטרקו בטורס דל פיינה והיא תפליג עם פינגווינים) ונהגתי אותנו משם לאל צ’אלטן

הדרך הייתה סלולה, למרות שסומנה במפה כדרך עפר, והיא באמת הפכה לכזו. ברק התעקש לפתוח את חטיף הגבינה שקנינו לפני כשבוע. זה לא היה חכם ותוך שניות הרכב התמלא בריח מבחיל של רגליים. מולנו הגיע ג’יפ, עצרנו אותו כדי לברר האם היא סלולה לכל אורכה כדי לדעת אם אני או ברק ננהג. הוא כמובן ענה לנסיונות העילגים שלי בספרדית בשפה מאוד  נפוצה – בעברית. רוב הדרך היא עפר, אלא שהתברר שזו הדרך מהעיירה פוריטו מורינו (כביש 40 שבו רצינו לסוע). המשכתי לנהוג ולבסוף אף יצא לתרגל מעט נהיגת שטח, כ-15 ק”מ מהעיירה. ברק דיבר איתי על מבריחים ועל צבא, איך הוא פועל לא הסכמתי איתו וטענתי שצריך למקצע את הצבא. ככה גם היינו בתור סמלים –  כל אחד טוב בדרכו שלו.

מצאנו הוסטל נחמד ב-25 פזו ללילה,אחרי שיטוט ארוך ומייגע ברחבי העיירה. מתי נבין שלא מגיעים לעיירה בלילה כי ככה אין אפילו את מי לשאול?

ארוחת ערב – רוטב בולונז ופירה עם שעועית. הפסטה עצמה נשארה כנראה אצל ראול. ישבה איתנו מישהי שירדה מהפיץ’ רוי היום, נעמה משהו, כ”כ מאוהבת בעצמה  שבא לחסל אותה. אני לא יודע אם הבינה שהסתלבטנו עליה טילים. נשארתי לסיים את “צילה של הרוח”, ספר מעולה, עד 6 בבוקר לערך. בשעה הזאת הגברת הנ”ל התעוררה ונסעה לאל קלפטה. החבר’ה התארגנו לטרק וגם אני.

ירדנו לשאול במודיעין ברחוב, ומשם לאכול משהו, לחפש בלון גז (הם מצאו שם כיסוי גשם לתיק, ואני מצאתי תקווה למוטות לאוהל אבל התברר שהם גדולים מדי). חזרנו בשביל פותחן שימורים ונפרדנו.  יומי ואני קבענו להיפגש לטרקים בבוליביה. הם החזירו לי את הכסף על הרכב בשביל הימים שאני לא ממשיך איתם (יותם, הגזבר, קיזז מזה את ימי החזרה לברילוצ’ה ואת הדלק לימים האלה, כיוון שאם לא היו מחזירים את הרכב היינו נאלצים לשלם קנס). בשלב הזה, כשחזרתי להוסטל לסכם את הימים האחרונים, התנהל העניין עם הבסקים – וחולצת המחבל. לפני כן הזמנתי לעצמי מקום להליכה על הקרחון מחר (הפקידה הייתה ממש נחמדה וכמו המוכרת בחנות ציוד אפילו דיברה באנגלית) וסגרתי פערים באספקה (המוכר הקריא מחירים בעברית).

בחנות הקמפינג מישהו התמקח על המחיר והוריד 10 פסו, אני חייב ללמוד גם. רק שממש לא מתאים לי ולא נוח לי להתמקח עם אנשים. מחר בשבע בבוקר בסוכנות.

“שלום וארץ” (מקור: Hiveminer)