Day: December 27, 2006

27.12.2006

דרום אמריקה

מה שלומכם?אין לי מושג אם ומתי אני אהיה כאשר תקראו את המכתב הזה, לא שזה משנה כי הוא כללי ביותר.
קודם כל אני מרגיש טוב מאוד, הפסקתי להישרף ואני מורח איזו משחת עיניים אנטיביוטית על השפתיים כדי לטפל בכוויות הקור על השפה, שכמעט והחלימה לחלוטין. חוץ מזה אני מרגיש מצוין. אני מקוה שאתם מתמודדים עם הקור בארץ, למרות שהבנתי שדי יבש שם. אז אמא את יכול להירגע.

הציוד שלי, כמובן, מתפרק לו לאיטו. את הנעליים, שהיו רטובות לחלוטין, ייבשתי מול אח בוערת, מה שגרם לעור להתכווץ ולאבד צורה, אבא תרגע. קודם כל הן עדיין מצוינות ואפשר לקנות כאן נעליים, זה לא מצפה רמון. קניתי כאן אוהל ממש קטן וקומפקטי שנשבר בפעם הראשונה שניסיתי להרכיב אותו. הוא של חברה טובה, אבל כשאין מזל – אין מזל. חוץ מזה רצועות השעון נקרעו, והתיק הקטן עוד מעט גם ימצא את עצמו בלי רצועות (אני שוקל לקנות אחד כאן ולשלוח את זה בחזרה לארץ).

אני לומד כאן ספרדית, פחות דקדוק ויותר אוצר מילים. הם ממש מוזרים, יכול לקחת לך שעה לגרום למישהו לעצור כדי לשאול אותו שאלה. אבל ברגע שהוא עצר הוא יקח איתך איתו עד לדלפק המסוים בתוך החנות כדי שתמצא את מה שרצית.

האור כאן נראה כאילו הוא אף פעם לא נגמר והסיפור רק מקצין ככל שמדרימים: השקיעה בעשר והזריחה בארבע לפנות בוקר. יש המון שעות של אור מה שמאפשר להם סייסטה, שזו אחלה דרך חיים לדעתי. הם עובדים בוקר עד צהריים ומאחר הצהריים עד הלילה. ברגע שאין לך גם ככה מה לעשות בצהריים ואתה הולך גם לאיזה שנ”צ וממש נהנה מכך.

אין לי מושג אם שמתם לב שלקחתי את “רעידת אדמה” של קורט וונגוט (“מה היה לנו ספר כזה בבית?” שואל אבא, התשובה היא כן). אבל מאז עברו בין ידיי כמה וכמה ספרים במקומו. יש לי כאן די זמן גם לקרוא וגם להציק לאנשים. שיש לך נסיעות של 12 שעות אתה חייב לעשות משהו, למרות שמצאתי את עצמי נשאר ער כל הלילה כדי לקרוא את “צילה של הרוח” כי למחרת הבחור שהספר שלו עזב את האכסניה.

צילה של הרוח (מקור: ויקיפדיה)

הנופים כאן ממש משגעים, תחשבו כל הנגב מבחינה טופוגרפית אבל מכוסה ביערות ונחלים. היערות כאן שונים ממה שאתם מכירים בארץ. ברגע שעץ מתמוטט ונופל משאירים אותו פה להירקב ולא מפנים אותו. בגלל זה היערות כאן נראים הרבה יותר אפלים וטבעיים ופחות מסודרים ואסתטיים.

יערות דרום אמריקה

מבחינת אוכל, אני אוכל די הרבה בחוץ, למרות שאני משתדל שלא ללכת למקומות יקרים ובעיקר לבשל לעצמי, יחד עם עוד מישהו. אבל אחרי טרק או כמה ימים כאלה הולכים מורעבים למסעדה ושם אתה מגלה ששוב עשית את אותה טעות. אתה תשב ותחכה עכשיו לפחות חצי שעה עד שיגיע האוכל ובינתיים תאכל עם העיניים את מה שיש על שולחנם של אחרים.

מזג האויר כאן די משוגע ובטרק האחרון התחלתי כל בוקר עם חולצה קצרה וסיימתי עם פליז כשאני והתיק עטופים בכיסויי גשם.

את ספרי המסע שלי (לונלי פלנט של הטרקים ולונלי פלנט של דרום אמריקה) שכחתי בברילוצ’ה שבארגנטינה וחבר שלי אסף אותם משם. מה שכן אפשר להסתדר כאן מצוין גם בלי לונלי, בכל מקום תמצא ישראלי שתוכל לשאול אותו איפה הוא ישן, וכמובן, ואת זה לא יהיה רשום בלונלי, איפה ה”חתוליה” הקרובה ביותר (אני מנסה את זה בספרדית אבל אף אחד לא עונה לי).

יצא לי לנהוג קצת בשטח וללמוד על זה קצת. היינו ארבעה נהגים: שלושה עם רישיון (בינהם אני) ואחד ששכח את הרישיון בבית. (משהו בסגנון של “אין לך רישיון בינלאומי, מה תעשה עם רישיון פלסטיק בחו”ל?”). הבחור הזה נהג בעיקר בדרכי עפר ונתן לי כמה שיעורים קצרים על נהיגה שכזו (חמישה אנשים ברכב פרטי על דרך עפר).

מחלצים נהגים אחרים

אני חוכך בדעתי כעת אם לנצל את הויזה לארה”ב ולמצוא שם עבודה במקום לחזור דרום אמריקה ישר הבייתה. בכל מיקרה יש לי טיסה ישירה לטורנטו מלימה, אני רק צריך לברר אם אני יכול להפריד אותה מטיסת ההמשך לתל אביב. וכמובן למצוא עבודה ישראלית נדרשת, מה שמזכיר לי לשאול אותכם אם כבר דחו לי את ה”עבודה המועדפת” או שהם עדיין מתלבטים?