Day: December 31, 2006

בזריזות כי מחר אני רוצה לקום בארבע לפנות בוקר לראות את הזריחה מעל הטורוסים (אם אני אהיה  בר מזל) או פשוט לראות אותם (אם יהיה לי סתם מזל), בכל זאת זה קמפינג טורס.

אתמול הגיעו להוסטל צמד גרמני (איאן ומתיאוס) בני 29 ו-30. הם מתכננים לצאת למסלול ההיקפי, הצטרפתי אליהם להרצאה. לפי התוכנית שלהם (שאליה הסתפחתי בשמחה ולא מתוך חוסר ברירה), יום ראשון עולים לתצפית וגם ביום האחרון, כך שיש כמה הזדמנויות לראות אותם כמו שצריך. הם כבר קנו את האוכל שלהם, הלכתי לקנות את האוכל שלי, מה שאומר שנבשל בנפרד. הוספתי לתפריט גם פסטה יחד עם האורז (אחרי שביררתי איתם את התפריט שלהם). הם לא לוקחים ירקות, כי הם כבדים ואת הויטמנים שואבים מתרכיזי המשקה שבאים באבקה.

הגברת היווניה בישלה לכולם חזיר ברוטב חרדל ודבש (היא נאבקה כדי להפשיר אותו ובסוף הצליחה) ישבתי איתם אבל אכלתי ספגטי בולונז שהזוג האמריקאי השאיר מאתמול. הוספתי לקניות גם סבון אבל התקמצנתי על קרם הגנה (השתגעו – היה רק של ויצ’י שעלה 82 ש”ח). לא הצלחתי לשלוח מיילים מהאינטרנט אבל קראתי את אלה שגוטמן שלח לי. הוא יצא באוטובוס לפני מאל קלפטה (כך גיליתי שיש זול יותר), הוא תיכנן לצאת להיקפי, לקחתי ממנו את המייל למרות שהוא לא היה נראה לי רציני. הוא כן היה רציני, מאוד רציני אפילו וכשהגעתי להוסטל שלו (הו! הישראלידה) הוא בדיוק חזר מהקניות לטרק. הוא מצא צמד שיוצאים למסלול ה-W, אבל ממש התבאס כי זה הטרק האחרון שלו לפני שהוא חוזר לארץ והוא רצה “להרביץ”.

יצאנו באוטובוס, בעל ההוסטל מכר לנו את הכרטיסים, לי בשני שליש מחיר מאלה של הגרמנים – כי אני ישראלי… הצלחנו ללכת לכיוון הלא נכון וחזרנו כדי לעלות אל התצפית. הגרמנים הלכו לישון בזמן בקפינג טורס בזמן שאני ועומר (בחור שעלה שיצא לבד, אבל רק עולה לתצפית וחוזר) עזרנו לקבוצה הישראלית לבנות את האוהל שלהם. הוא שיכנע אותן לעלות לתצפית ולנצל את ההזדמנות שאין עננים רק עד שזזנו העננים חזרו. המשכתי לבדי, תוך זחילה על סלעים ומגיע בסוף לשלוחה שמעל האגם. חזרתי ונכנסתי למטבח המאולתר והצפוף. הישראלי התאוננו על הדוחק ועל העובדה שהגרמנים שכבר סיימו לאכול ממשיכים לשבת ולדבר להם בנוחות (הם פגשו עוד זוג גרמני שהכירו לפני כן). בישלתי לעצמי פסטה עם הרבה יותר מדי פפריקה שנאבקתי לנצחה – למזלי חצי פה חסר תחושה.

לפני שטסתי עקרו למטיילת ישראלית שן בקוסטה ריקה, אלא שהתפתח לה זיהום והיא נכנסה לתרדמת. הביטוח שלה גבר חרג מעבר לגבול ההוצאות והיא תקועה שם בלי אפשרות לפחות להעביר אותה לארץ. נישלחתי לבצע טיפול מונע אצל רופא השיניים שלי שהכריז בשמחה – אין בעיה רק סתימה ואה, כן, עקירה פשוטה. “את שניהם עושים עכשיו?” ראיתי אותו מתכונן לבצע בי את זממו. רק את הסתימה. העקירה, כמה שהיא פשוטה היא כירורגית – מה שאומר ללכת לבחור אחר. סתמו לי והלכתי לכירורג. קדח, משך, חפר, חתך, דחף ושלף את השן בשני חלקים. “אין בעיה. מכיוון שהשן יושבת על העצב של הלשון, ייתכן שתאבד לך תחושת הטעם לפרק זמן מסוים”. כמה לערך? ” אה, כמה ימים אולי שבועות. לא יותר משנה”… מאז אין לי תחושת טעם בפה.

בפארק הלאומי טורס דל פיינה