המחנה האיטלקי, פארק הלאומי טורס דל פיינה – צ’ילה
האוהל פתוח והשמים כחולים לחלוטין. הרעמים הארוכים שברקע, שנמשכים לפחות 7 שניות, הם של מפולות שלגים מהעמק הצרפתי בהמשך. כך לפחות טוען אחד החברים של דור. כן, דור אלמליחי, המ”מ מהמסלול שבו הייתי מפקד. אני מגיע לכאן אומר שלום לאיזה ישראלי שמסתכל עליי ושניה אחרי זה אני שומע מישהו צועק את שמי ואת דור מזנק.
אני לא אשקר לא שמחתי לראות אותו, או לפחות לא יותר שמח לראות ישראלי טוב אחר. הגרמנים נעלמו לי כששוחחתי איתו, ובחיפושים מצאתי את הנער ההולנדי, את חבר שלו ואת האחראי למצב רוח (בקבוק הג’וני ווקר). לבסוף מצאתי את האוהל שלהם דחוס בלחץ בין שני אוהלים (“אני לא חושב שהם אוהבים את זה” אמר לי מתאיוס, “אבל לא שאלנו אותם, היום עשינו את זה בדרך הגרמנית – באימפרליסטיות“). המחנה האיטלקי היה המחנה הצפוף ביותר שחניתי בו. מאוחר יותר שניהם הלכו להתרחץ בנהר הקפוא עם הסבון הביולוגי והמגבות שנראות כמו כפפות בישול (אתה מרטיב אותם משפשף את עצמך וכך נמנע מלטבול לחלוטין במים הקפואים). אני הלכתי לבשל לעצמי אורז עם רוטב “מרק אורז ועוף”, מה חשבתי לעצמי? כנראה שלא חשבתי. דיברתי עם דור שישב מולי בזמן שבישלתי, זה היה די מיותר מבחינתי. כשסיימתי צללתי לאוהל ופתחתי בהתחזרות שאת שרידיה אני רואה מונחים אל מול עיניי – חצי חבילת עוגיות ולחם שאותו טבלתי תחילה במלח, שום ופלפל ולבסוף בטעם שאותו אני הכי אוהב – מתוק (סוכר). במחשבה לאחור אני יכול לחשוב על זה כסוג של הכרזה, אחרי שראיתי איך דור וחבריו נהנים. “כוס אמק, על הזין בריאות והיגיון. תן לחיות ולהנות”.
דור אולי יחזור לברילוצ’ה בפעם השלישית, למעשה אהב אותה הרבה יותר מאת בואנוס איירס – העיר הגדולה. מישהי העירה שקופסאות הפילם שאני מאכסן בהם את התבלינים מסרטנות, בתגובה לא אופיינית לי שאלתי אם היא מדברת בטלפון. היא ענתה שהיא גם מעשנת, מה שנכון כי היא ביקשה ממני סיגריה כשהגעתי.
אתמול קמתי אחרי לילה די נורא, לא ישנתי טוב כנראה מהקור ומהכאב בברך. מה שמאות ק”מ של הליכה עם ווסט בשירות הצבאי לא הצליחו לעשות, הצליחו לעשות שני גרמנים בני 30 בארבעה ימים. חשבתי לעצמי איך אני מתאר את זה לכולם במייל, וקלטתי שאני חושב הרבה, כמו בפיץ’ רוי, על המיילים ועל מה אני ארשום בהם. כמו גם על לקחת את נתן, אחי הקטן, לטיול בצפון שתיכננתי לפני שטסתי. או להשאיר לסף וחבורתו פתק על שמשת המכונית שלהם בסיום הטרק.
הברך בסדר, היא לא כואבת שאני הולך רק במנוחות. כנראה מאחת הנפילות הנוראיות במעבר הרים של אתמול, שאותו עשיתי חצי בהליכה וחצי בזחילה בגלל הרוח הנוראית. אלא שאת כיסוי התיק שלי השארתי איפה שהוא מאחור, כנראה עף מהרוח, או נתפס באיזה ענף. אני מקווה שגם אותו סף יאסוף. הלכנו המון ורק לקראת חמש בערב, כשאני מותש ורעב, הגענו למחנה שבו עוגנות המעבורת. חדר אוכל יפיפה מלא במטיילים ובאמריקאי שלא מפסיק לזיין את השכל. בין אם זה להסביר לאמריקאים אחרים על בואנוס איירס או כדי למכור את בלון הגז שלו רק באלפיים “כמו שזה עולה בפורטו נטאלס במקום 3,000” (המחיר בפארק). הייתי כ”כ הפוך, שכשפנה אליי, אמרתי לו שהוא מזכיר חבר’ה מערוץ הקניות, ונשפכתי על השולחן בכדי לישון. לא הצלחתי לנמנם וגם לא להגיע למצב של שובע. כך יצאתי מכאן פחות עייף ורעב אבל לא באמת.
הצחוק של החבר’ה הישראלים ברקע, גורם לי להרגיש כי המחנה האיטלקי, הוא כמו מחנות הקיץ של הצופים שבהם כולם היו נהנים ורק אני לקחתי את כל העסק יותר מדי ברצינות. אולי זו גם הסיבה שנמנעתי שברחתי מבן גל ומרצ’יאנו בברילוצ’ה, כי הם הזכירו לי איך אני לא יודע להנות מן החיים.
תצפית על קרחון גריי מהמסלול בעמק הצרפתח
קרחון גריי במבט רחב יותר
loading map - please wait...