10.01.2007 – אי הפינגווינים ואנוכיות

envelope אי הפינגווינים booknegative אי הפינגוויניםcasette אי הפינגוויניםscroll אי הפינגווינים

 10.01.2007
אי הפינגווינים ואנוכיות
על  האוטובוס לאושוואיה, ארגנטינה

אתמול שלחתי מייל נוסף אחרי שלושה ימים. ממש לא מתאים לי, אבל יש אינטרנט בחינם, מה לא ננצל? אפילו שלחתי תמונות ראשונות מחו”ל ומצאתי את המילים של המזמור אדון הסליחות. אני מרגיש עכשיו צורך לברך על כל מיני דברים כמו לחם טרי, אוכל או שירותים, דברים שהפכו הרבה פחות ברורים לי מרגע שאני צריך לדאוג להם. דתי? אני לא חושב. למרות שתמיד הערצתי אותם – יש להם סיבה לחיות, זה כ”כ ברור להם. חוץ מזה בכל מקרה יש לי מוסר קתולי, או לפחות התנהגות כזו עם בנות.

אתמול פלשנו בנחתת לIsla Magdalena  – אי הפינגווינים. חמודים קטנים, ציפורים ששוחות במקום לעוף ונופלות כשהן מנסות לרוץ. רציתי לנשק אותם, אבל הם סירבו למזלי, כיוון שאח”כ הקפטן הזהירה שהם נושכים.
כמו ישראלי טוב, הלכתי אחרי השייט לדיוטי פרי פה. בקומה התחתונה של הנחתת – שלוש בנות. רציתי לשוחח איתן אבל הן ישנו בדיוק מה שאני עשיתי אחרי שאכלתי צהריים (ניצחתי במאבק את שקית הניילון האטומה של הבשר). לא מצאתי שום דבר מעניין בדיוטי פרי וגם לא חיפשתי, ניכנסתי לסופרמרקט “אבו גוש” ולאחר חיפוש מתיש מצאתי חומוס (איך אני יכול להיות באבו גוש ולא לחזור עם חומוס, יהרגו אותי בבית). הכנתי בערב חומוס בהוסטל וחילקתי לכמה אנשים, בעיקר לכמה אנגליות שאחת מהן מאוד התלהבה וסיפרה שהכינה חומוס בבאונוס איירס וכמה היא אוהבת את זה.

זוג הבנים ההולנדי, אלה שטיילו עם בקבוק ג’וני ווקר בטורס דל פיינה, הצטרפו אליי כאן, או אני אליהם. נסענו יחד על האוטובוס לכאן, מצאנו הוסטל והסתובבנו מעט לברר על הפינגווינים. בסוף לקחנו את השייט התיירותי שהיה יקר יותר מלסוע באוטובוס, כי חשבנו על “חווית השייט”. הם גם חיפשו דרך להגיע לפורטו וויליאמס, העיר הצ’ליאנית שמדרום לאושוואיה, “העיר הדרומית בעולם”. הכל התברר להם כיקר מאוד. פום, האנרגטי והנחמד מהצמד, ניגש לנמל לברר אפשרות של לתפוס טרמפ לשם עם ספינת דייגים. הוא חזר מאושר – לא, עדיין מוקדם מדי. בהמשך הלילה, יצאתי לטייל בעיר עם אחד הישראלים שעוזב מחר, הלכנו לחפש את חברים שלו שיצאו לפנינו. לפחות טיילתי בעיר שהכילה כמה מבנים אירופאים חביבים ונשנוש יקר ביותר, פנקייק עלוב עם כדור גלידה (2600) במקום היחיד שמצאנו פתוח אחרי שהבחור הכריז על מאנציז’. את החברים שלו ואת הפאב לא מצאנו.

איך שהוא הסתדרתי על הכסף ואני יוצא את צ’ילה עם משהו כמו 215 צ’יליאן (שני שקל לערך). השפתיים שלי עדיין נפוחות, העליונה מכוויות קור והתחתונה שנשרפה בשמש.

הספר הזה של נלסון דה – מיל “בית ספר לקסם אישי“, החזיר אותי שוב אל סרטי המלחמה הקטנים שלי. איך אני לוקח אחריות על חטיפתו של גלעד שליט כי באבט”שים האחרונים שלי, הוא נשאר לבד במכינה ששמרנו עליה בזמן שכולם חזרו הבייתה לחג החנוכה, הוא נשאר כי הורידו לו פרופיל והוא מרגיש שהוא לא מסוגל לחזור הבייתה כי הוא לא יכול להיות טייס/ שייט/ לוחם ביחידה מובחרת. אני יושב איתו ומשכנע אותו ששריון, לדוג’, לא פחות חשוב. הוא מתגייס ונחטף. כן, אני מנפיץ ברמת האוגדה, בחיים שלי לא פגשתי אותו, לא יודע אם הוא עשה מכינה, אם הורידו לו פרופיל. זה פשוט גורם לי לחשוב איך אני נמנע מלקחת אחריות על גורלם של אנשים.

חשבתי על כך, ונראה שמרגע שיצאתי עם הגרמנים לטרק, נראה כאילו הלכתי אחורה, לחוסר ביטחון, לעודף ילדותיות, לשתקנות שלי, לחוסר ידיעה מה אני רוצה, מה אני מחפש. שוב חומק למטבח וגונב אוכל מהמטבח במקום לקנות. מרעיב את עצמי במקום לאכול כמו בן אדם ואז פשוט מתחזר כאילו שאיני יודע מתי אני שבע.

ועכשיו,  אנוכיות. הדוגמא הטובה ביותר שעולה לי עכשיו בראש היא משה. כבר דיברתי עם ההומו והבהרתי לו שאני לא רואה את משה כחבר טוב שלי (אותם אני יכול לספור על יד של נכה צה”ל מחיל ההנדסה). לפני צאתי לטיול אמר לי משה משהו בסגנון של “אתה מבין שלא תראה אותנו עכשיו שנה שלמה?”. זה היה נשמע לי קצת מוזר לכן עניתי לו “אתה מבין שגם אתה לא תראה אותי שנה שלמה?”. הוא תפס את עצמו והנהן בהסכמה. כלומר חשב על איך אני אצליח לעמוד בזה שאני לא אראה אותו למשך שנה. לא נעלבתי ממנו, אני מקבל את זה, וכי אנוכיות שכזו משתלבת עם התפיסה הקפיטליסטית שלי.

אנשים רוצים את הטוב ביותר בשביל עצמם (אנוכיות). כשאני עושה משהו למען אחר, אני משכנע את עצמי שאני לא מרחם עליו או תורם לו אלא פשוט עושה זאת כדי שיהיה שמח, כי כשהו שמח גם אני שמח. אולי זה פשוט אחד מאותם דברים שאני אוהב לעשות. בעבר הייתי נמנע מזה, כלומר מהתנדבות ועזרה לאנשים. המחשבה הייתה “למה אני אעזור להם. נניח ונעזור לכולם ונספק להם את כל הצרכים שלהם לפי פירמידת הצרכים (מאוכל ושינה ועד הגשמה עצמית), מה אז?” או “זו מטרה טיפשית, לא כי היא לא אפשרית אלא כי היא לא מובילה לשום מקום”. אחרי שאסיים לעזור לכולם לעשות מה שהם רוצים, אוכל לעשות מה שאני רוצה, אבל מה לעזאזל אני רוצה? אלא שכעת אני פשוט נהנה לעזור ולתת, בלי אנוכיות. ובחזרה לקפיטליזם, שלפי אדם סמית דוגל בעיקרון “היד הנעלמה” זו שתביא את הכלכלה אל מצבה המיטבי אם כל אדם ידאג לצרכיו כמיטב יכולתו (למעט מקרים מסוימים). וכך אם אני עושה את מה שאני אוהב אני תורם להתפתחות.

icon-car.png
Ushuaia

loading map - please wait...

Ushuaia -54.798261, -68.294219
על הנחתת בדרך לאי הפינגוויניםעל הנחתת בדרך ל אי הפינגווינים, עם ג’וני ווקר ההולנדי וחברו
על אי הפינגווינים
על אי הפינגווינים
רוצה נשיקה? כנראה שעדיף שלא - אי הפינגוויניםרוצה נשיקה? כנראה שעדיף שלא
יש כאן גם שחפים והגוזלים שלהם - אי הפינגוויניםיש כאן גם שחפים והגוזלים שלהם
והפינגווינים הפעוטים - אי הפינגוויניםוהפינגווינים הפעוטים
בדרך חזרה - אי הפינגוויניםבדרך חזרה – מ אי הפינגווינים
אי אפשר לעבור ב-אבו גוש ולא לחזור עם חומוס, גם אם זה רק סופרמרקט - אי הפינגוויניםאי אפשר לעבור ב-אבו גוש ולא לחזור עם חומוס, גם אם זה רק סופרמרקט – אי הפינגווינים