Day: January 18, 2007

18.01.2007
על מטוס Aerolines Argentieas  מאושוואיה לבואנוס איירס

הספר הזה של הרלן קובן עושה לי רע, גרוע כמו סצינות מהסרט שבעה חטאים. מה אני רוצה? אני מטייל במטוס, הראש הכואב והפצע בעקב שמסרב להגליד לא מקלים על הסיפור. עליתי על מטוס שאת הכרטיס בשבילו קניתי היום אחה”צ, כרטיס של הדקה האחרונה, אחד היתרונות בלטייל לבד.

עד שפגשתי את הבחור שירד איתי באוטובוס לאושוואיה, היה לי ברור לחלוטין – מאיפה באתי ולאן אני הולך. לפחות פיזית אם לא מנטלית. הוא הסתכל קצת מופתע, הוא חשב על הפלגה לאנטרטיקה וזה בלבל אותו לחלוטין. ניזכרתי בזה כי ישבנו עם זוג בנות שמצאו אחת את השניה בשביל הפלגה לאנטרטיקה. שלוש אלף דולר ל-11 ימי הפלגה לאנטרטיקה. “אם לא בשביל זה, אז בשביל מה מכרתי שלג לאמריקאים?” אמרה הבחורה.

הכנתי לי שקשוקה בבוקר זרקתי פנימה טונה מקופסאת שימורים, והתכוננתי לצאת להר בפארק הלאומי (מסלול 4 המפורסם), אתמול החלטתי – גם לבדי.  שלוש בנות התעוררו מוקדם מדי להשכמה הטבעית של אושוואיה (בסביבות הצהריים) ויצאנו ביחד לטייל. טל רצה מלפנים, פייטרית רצינית שציינה בכל הזדמנות את החבר שלה, חבל. מטיול של שבוע על כיפת הקרח הדרומית, דרך שייט של 11 יום באיי הגלפגוס ועד הקרטרה אסטרל על טרמפים, הבחורה עשתה את כל הדברים שכל כך הייתי רוצה לעשות. למה לא עשיתי – כי אני לא באמת יודע אם זה מה שאני רוצה. והמחיר – 900 ירוקים על כיפת הקרח ו-1100 לשייט. כשהתחיל לרדת שלג במחצית העליה לערך הן היו מאושרות, היא וענבר (הבחורה השלישית, נטלי, התייאשה בתחילת הטיפוס והחליטה על צעידה נעימה על שפת האגם). אני לא כך כך שמחתי על השלג, למרות שהייתי מצויד כראוי.

הטיפוס הזה לא היה חכם מבחינתי. לא בגלל שכשהגענו למעלה היינו בתוך ענן שלא ראינו מתוכו כלום. הטחורים, הטחורים הארורים חזרו. כשסיפרתי לחבר’ה בקרטרה עליהם אמרתי, כנראה בדרמטיות יתר “מי שהיו לו טחורים, תמיד יהיו”. זה נכון, ועכשיו כשהם חזרו הייתי צריך לבלות יותר באמבטיות ובחדר במנוחה. זו גם הסיבה שאני טס לבואנוס איירס, על אותו מטוס עם ענבר ונטלי, אני מעדיף לנוח שם. אתמול עשינו לנו ארוחת שניצלים ופירה איכותית.

משהו שאני אוהב לעשות – לאכול. הרבה אבל לאו דווקא טוב וגם הרבה מתוק. את הריסון העצמי שלי די איבדתי, תמיד שיכנעתי את עצמי שהתצוגות של הממתקים לפני הקופה הן בשביל אחרים, אותי הם לא יצליחו לפתות. רק את אלה שלא יודעים מה טוב בשביל עצמם. ואני, אני יודע מה אני צריך? לא, אבל אני יודע מה אני רוצה. פתאום חדרה למוחי ההבנה של “אז מה אם אני אחיה פחות, לפחות את השנים האלה בהנאה ובשמחה”. זו אולי גם הסיבה שלא הושבתי את עצמי מולי היומן שלי לאחרונה. אולי מדכאת אותי המחשבה, לא מדכאת אבל קצת מעציבה, שלא יהיה לי יומן מסע עמוק וארוך כמו שהייתי רוצה שיהיה לי. אני אתחיל לשמור את המיילים שאני שולח לאנשים בתור רשימות ליומן מסע. אני מעדיף לטייל במקום להיות אנה פראנק, אם יהיה לי יומן הוא כנראה יהיה שונה.

  

טל וענבר נהנות מהשלג

שקיעה מהטיסה לבואנוס איירס