שוכב בתוך האוהל חצי מכורבל בשק”ש. רק כשנכנסתי היום למחסה כאן, ראיתי את אחד מכיתובי “חיים אהרון היה כאן 2/1/2007” של הצ’יליאנים שהבנתי שהמשכתי לרשום 2006 גם כשעברה שנה.
היום קמנו בשעה תשע, אחרי היום המטורף שהיה לנו אתמול. אכלנו ויצאנו ממחנה סרון. אבל לא לפני ששקלנו את התיקים שלנו. שלי שקל משהו כמו 25 ק”ג, שני הגרמנים 22 ק”ג, התיקים של סף וחבריו נעו בין 20 ל-22 ק”ג, בעוד הבחור הנ”ל סחב מפלצת של 28 ק”ג. עוד גרמני עם צמד בנות סחב תיק של 24 בעוד הבנות שאיתו סחבו כ-20 ק”ג. נוגה, הבחורה הישראלית סחבה תיק של 14 ק”ג.
הבחור עשה קצת שייטת, קצת הדרכה שם, טכנאי מטוסים וקצין שלישות בחיל האוויר. מטכ”ליסט רציני, הוא רץ ואני מאחוריו, חופר לו ברמות כאלה שהוא מציע לי סוכריות כדי שאסתום את הפה. ברגע שהוא התחיל לחלק סוכריות נזכרתי ב”ספר משתולל” ובחתולה שמחלקת לכולם סוכריות והם ישבו לנוח מתחת לאיזה עץ. גם אנחנו ישבנו לנוח כדי לחכות לשאר ולברר האם לא טעינו בדרך.
שחר הג’ינג’י הגיע ראשון. הוא הבהיר לבחור שהם לא ממשיכים היום אל המחנה (מחנה לוס גרנדס), שלפני מעבר ההרים אלא עוצרים לישון במחנה ג’קסון, שהיה המחנה הבא. אני המשכתי לבדי, הגרמנים חיכו לי שם רק כדי לדעת אם אני ממשיך איתם, ברגע שהודעתי להם שכן, הם כיתפו תרמילים ורצו משם. נפרדתי מסף וחבורתו בשעה שהם אכלו תפוזים וביקשתי מכ”א שיר עברי כדי לשיר בדרך, נוגה זרק את “לכי ילדה אהובה” ואני נשכתי שפה. כל הבוקר של אתמול חרשתי עליו – למה? למה את תפוסה מותק?
אני מתחיל לבדי, הערב מתחיל לרדת, אני מאט את הקצב ומתחיל להישבר פיזית ונפשית. ואני מגיע למחנה (מחנה לוס גרנדס) בשעה עשר וחצי בלילה, מרוח ומת. מקים אוהל ונכנס למחסה לבשל. הגרמנים היו נחמדים, השאירו לי משהו בשם “פורקט” (תערובת של דגני שיבול שובל שמתקשה ומתנפחת) ונראה לי שזה פעם ראשונה שהם עשו משהו בסגנון של לדאוג לי (לי הייתה הרבה זמן הרגשה שאני מעיק עליהם). אכלתי את זה עם סוכר וריבה שהם השאירו לי. המשכתי לבשל לעצמי ולהקשיב לגרמני שהתיישב מולי והתחיל לפטפט. הוא החליט לטייל כשנה. אין לו כרגע איך לחזור וזה נראה גם הדבר האחרון שמטריד אותו בעולם. הוא גילה שאייר מדריד פשטה את הרגל באמצע הטרק הזה, ככה שהכרטיס שלו חזרה חסר תועלת. מסתבר שיצא טוב ששילמתי יותר על כרטיס כי לא היה באיבריה ובאייר מדריד (ניזכרתי בשלב די מאוחר בתכנון הטיול שלי לדרוא”מ שכדי להגיע לשם צריך כרטיס טיסה).
ניסיתי להדביק את הסוליה המתפרקת שלי על האח שדלקה שם בעוד ההולנדי בן ה-18 מזיין לי את השכל על כמה הוא היה רוצה ללכת לצבא ועל ההפלגה המזעזעת שהייתה להם, לא הצלחתי להדביק אותה. אתמול הם שלפו, הוא והחבר שלו, קופסאות שימורים של רביולי – סגנון של חמם והגש. “איזה פינוק” אמרתי להם ונתקעתי חזק עם התרגום של זה. אחרי זה התברר שהם גם סוחבים בקבוק של ג’וני ווקר, ליטר אלכוהול יחד עם בקבוק הזכוכית. מאותו רגע כל פעם שראיתי אותם זרקתי להם “Where’s Jhonie?”.
חצינו היום את המעבר הרים הנורא הזה. בארוחת צהריים גיליתי שהכוס הכחולה שלי (טורקיז, כחול, עזבו שטויות) נשברה, זו הייתה כוס הטיולים שלי מאז שביל ישראל וסתם העבירה לה את זמנה בבית שלנו הרבה לפני זה. באותו ארוחה, מצאתי את הגרמני מעשן משהו, אני מניח שזה היה ירוק. הוא התעסק עם זה זמן מה וחוץ מזה לא ראיתי אותו מעשן סתם סיגריות. הגענו למחנה, אחרי שדילגנו על זה שרצינו לישון בו מכיוון שהלכנו מהר, סיר אורז שנשארה ממנו כמות נכבדת לגרמנים ולישון. הם אכלו פסטות כי טענו שזה לוקח פחות זמן מאורז. הוכחתי להם שזה לא נכון והם נראו קפצו על הגיוון בתפריט.
גושי קרח אמתניים מציצים מעל היער
הטורס דל פיינה מצידם השני, ובמזג אויר יפה
loading map - please wait...