Month: January 2007

 01.01.2007

אתמול היה לי סיפור מאוד ארוך עם בחור בשם עומר. ברגע שהגעתי למחנה, הוא הסתפח והצטרף לאוהל שלי. לא הייתה לי בעיה שיישן איתי באוהל, ונזרוק את התיקים שלנו במרפסת של הגרמנים או במטבח המאולתר (בקתת עץ מכוסה יריעות ניילון). אלא שהבחור החל להסתבך. הוא רוצה לישון במטבח, ותהה האם לשחק אותה אידיוט או לשאול לרשותו של שומר היערות. היום גיליתי שהסיפור הסתיים בזה שהוא השאיר את התיק שלו במטבח (שם עכבר ניסה לאכול לא את הכריכים שהיו למעלה), ונכנס לישון עם איזה זוג באוהל שלהם.

קמתי בארבע בבוקר ורצתי למעלה. ראיתי אותם נקיים מעננים על רקע סגרירי. טורס דל פיינה. את הזריחה לא ראיתי וכך ישבתי לי על כוס מים חמים עם סוכר כי את התיונים של התה שכחתי למטה (כשירדתי גיליתי שהיה לי קצת קפה שאספתי משקית שהושארה במטבח המאולתר). ישבתי כמה דק’ עד שהבנתי שיותר מזה אני כבר לא אראה, לפחות לא היום.

בדרך חזרה כבר לא יכלתי להתאפק, כרעתי ו… כן, חירבנתי על הטורוסים. ניגבתי עם חתיכות אבן וקינחתי עם נייר כשהגעתי למטה. אתמול כשהגעתי למעלה ישבו שם שלושת החבר’ה שדניאל יצא איתם לטרק. התכוונתי לרדת  אבל מצאתי את עצמי עומד ומאזין להם משחקים “בור ועם הארץ בידיעת הארץ”. הראשון זורק אות, השני בוחר יישוב שמתחיל באות וזורק לראשון את האות השנייה של היישוב. הראשון מנסה לגלות את היישוב, אם הוא לא מצליח הבחור השני זורק לו עוד אות עד ועוד אחת עד שהוא מצליח.

כל הזמן מתנגן לי בראש הפזמון “להיות חלק מהכפר או חלק מהגלובלי“. נראה לי שאני הולך על הכפר, פשוט הרבה יותר כיף לי עם ישראלים.

היום ניסתי לספור צעדים לאורך ה – 9 ק”מ כדי שיהיה אומדן לגבי מרחקים. הפסקתי ב-5,000 אחרי שפגשנו יהודי קולמביאני עם מצלמת תותח (ולא רק בגלל שקוראים לה Canon) וחצובת ענק. כמה מילים בעברית והמשכתי הלאה. 3 ק”מ לפני הקמפינג בתשלום בעודי מתלבט אם לשלם או להמשיך עוד 3 שעות למחנה הבא, נפלתי לשינה עמוקה של שעה אחרי שנישנשתי חטיף. גררתי את עצמי למחנה, שם הקמתי אוהל והכנתי לעצמי מרק ושתי כוסות תה מהמים שהגרמנים הרתיחו. חירבוקלחת ולאוהל. די במפתיע אני שומע עברית ולא במפתיע דיון על כסף.
תהיתי לעצמי הבוקר, יש לי איתם שמונה ימים, מתי נגיע לשואה ולפלסטינים אבל כנראה שאנחנו לא נגיע מעבר לארוחת ערב מבחינת העומק של הדיונים.

בארוחת צהריים ישבנו ליד ההוסטל שבו מתחילים את הטרק, בכלל כל המסלול מלא קיוסקים והוסטלים ואתה יכול לטייל עם תיק קטן לקנות כל יום אוכל ולישון במיטה (ולגלות ששדדו לך את התחת אבל בכל מקרה אתה טחון מת, אם אתה חושב לעשות את זה). אספנו אוכל שנתנו לנו זוג ישראלים שסיימו את ההיקפי. אחד מהם זיהה אותי מאדם (אני פשוט גרוע בלזכור ולזהות אנשים). הבחור היה מ”כ וסרס”פ בפלוגה ב’ והוא חוזר ללמוד בטכניון במרץ. מרץ? כן, יש גם הרשמת מרץ לטכניון מסתבר – מצוין. הוא הזהיר אותנו מהמעבר הרים. הבחור השני הגיע מפונטה ארנס ואומר שלא שווה לראות פינגווינים באושוואיה. בפונטה ארנס יש שתי חברות – יקרה באוניה נוחה ורואים גם אריות ים, וזולה בספינה לא נוחה. כנראה שאעבור דרך פונטה ארנס בכל זאת. אולי הייתי צריך לקנות את התיק Salewa בכל זאת מחבר של רונית.

הבחור שהכרתי המליץ לי להמשיך עוד 3 שעות במקום לישון במחנה “סרון”. כן, 3 שעות אבל 19 ק”מ, לא הייתי מצליח להגיע לשם במצבי. כמו בפיץ’ רוי הרגשתי רע ששילמתי על הקמפינג, ושיצאתי להליכה על הקרחון כי זה משהו שישראלים לא מרשים לעצמם ולכן גם אני לא. בכל פעם שאני אתקל בבעיה כספית אני אזכר בהליכה על הקרחון. כל פעם שאני מרשה לעצמי לעשות משהו מעט מעל הממוצע אני אוכל את הלב. על הקמפינג נרגעתי, לא הייתי שורד עוד 19 ק”מ ויש כאן עוד ישראלים.

אני עדיין צריך לרשום על העצב – כרגש האמיתי היחיד ועל כמה שכולם אגואיסטים (לא שזה רע). מבחינת אוכל – לא קניתי מספיק. הייתי צריך לקנות יותר קורנפלקס, חטיפי ביניים, עוגיות וקופסאות טונה או סרדינים. שקית המים חסרת תועלת וגם החגורה שאילתרתי (השחלתי מיתר צניחה למכנס וכעת אני פשוט קושר אותו). אני לא בטוח שאני צריך את הפליז הכפול, הגרמנים הולכים עם קצר, פליז ומעיל רוח. אני לא לובש את הגטקעס ולא את הפליז הכפול, שומר אותם תמיד למקרי חירום. כמו במשחקי מחשב שאני לא יודע מדי להשתמש בכלים עד שלבסוף אני מת בלי  להשתמש בהם. סתם שומר עתודות אבל לא מבין מתי הרגעים של לזרוק הכל למערכה.

עננים בפארק הלאומי

על רקע טורס דל פיינה

ואוו…

הדרך ארוכה…