על צביעות הסמים
“שלא תשתה לי שם חשיש!” הוא בערך תמצית הסיפורים וההפחדות שההורים, חברים והמשפחה דאגו לדחוף לי במשך השבועות שלפני הטיסה. “כדאי שתדבר עם חווה (הבת דודה שלי) לפני שאתה טס, היא טיילה שם.” הבת דודה, אם לשניים והשלישית שלה נולדה כשטירקת לך בטורס דל פיינה. אני מצפה לקצת מידע, שאלות, דעות. אבל היא “הדבר הראשון שאתה צריך להחליט זה אם אתה מעשן סמים.”
אני אפילו לא זוכר אם הגבתי, כנראה שכן. אבל רק אחרי שאבא שלי גיחך וזרק שלא צריך לסוע רחוק רק לעיר העתיקה. אני הוספתי משהו בסגנון של “זה גם רחוק כאן בשכונה יש מספיק”.
כי לשתות מותר אבל לעשן אסור. מילא הייתי מקבל בקשה להתרחק מירוק ממישהו שמתנזר משתייה (ולא רק בין כוסית לכוסית). אבל כולם שותים איזה כוס יין או ליקר טוב מדי פעם, תחשבו על מסיבות יום הולדת, שאכטה מכוס הקידוש בליל שישי שלא לדבר על ליל הסדר או פורים. אתה יושב כמו אידיוט מול אנשים שמוריקים ליטרים של אלכוהול לתוך הקיבה הצהבהבה שלהם, אבל “בחרא הזה הם בחיים לא נוגעים.” אולי כי האגודה למלחמה בסמים שטפה להם את המוח שאין סמים קלים, יש. ירוק הוא סם קל ואלכוהול יכולה להשתין עליו מלמעלה שתן שיכורים צהוב מבחינת הנזק וההשפעה.
העניין די ברור לי שהוא נרשם במחברת המטיילים שעדיין לא מרופטת דיה כדי להיחשב ככזו רצינית. החוק. החוק הוא העניין. אלכוהול + חוקי = בסדר. מריחואנה + לא חוקי = לא בסדר. אי אפשר באמת לנהל מחקר רציני בעולם לגבי “הרעות המזיקות של הסם הנוראי הזה” (והאמת שאני בספק אם לא יצנזרו את התוצאות אם הן יצאו לא כמו שירצו). כי במדינה שלנו, המדינה לא באמת שלנו. חוק זה חוק, לא משהו שבן אדם כמוני וכמוך ישבו ורשמו להם במוסד. אי אפשר פשוט לחוקק חוק שונה ופתאום… היי ירוק זה בסדר הוא חוקי. אבל לך תתעסק בקטנות כאלה ואחרות (כמו השטות הזו של נישואין בין דתות), כשחוקים חשובים ביותר עומדים לאישור על שולחנה של הכנסת (“שנעלה לנו את המשכורת בחמישים אחוז, או בחמישים ואחת?” אחרי דיון מתיש שבו הועלו נתוני מצב העוני, מצב החינוך ומצב תאונות הדרכים הוחלט על ההעלאה של חמישים ואחת אחוז אבל בצמוד למדד – בשל ה”מצבים” השונים). וזו רבותיי צביעות הסמים.
אני לא יודע לגבי שי. ניר זה סיפור אחר, בכל זאת הוא מגדל ראסטות שאחיו הגדול סידר לו (לא בהצלחה מרובה), ומבקש שתביא לו זרעי “נענע” שיוכל לגדל בארץ. אני לא יודע אם נגע בזה, אבל הסיבה היחידה שאני אנסה למנוע ממנו את זה היא הצבא. כל שטות אחרת אחרי הצבא לא צריכה לעניין אותו לדעתי. אבל תיק פלילי, הביטוי שהילך עלינו אימים כשריססנו גרפיטי על קירות בית הספר, זה חתיכת חרא בשביל הצבא. אחרי זה נידרשתי רק פעם אחת להוכיח שאין לי כזה וגם זה היה לעבודה שדחיתי.
וזו אכן צביעות, שכן לכל אחד יש את הסם שלו, וכולם כך מסתבר זקוקים למנה היומית שלהם. ירוק, אלכוהול, קניות, הימורים, סיגריות, חמש דקות על הספסל בשמש צהרי היום או אדרנלין. לכולם יש סם וברגע שעוברים את הסף זו כבר התמכרות.ברור שעדיף שתהיה זו אחת שלא תיפגע באחרים, שלא תרצח מישהו בשביל מנת ההירואין הבאה אבל לקבל פיצוצים משרירן שפיספס היום את האימון במכון הכושר שלו, גם לא נעים. כשאתה מכור אתה מכור, לא משנה הסוג וההגדרה של החוק לגביו.
אני? אני מכור לאוכל. לא לשלוש ארוחות ביום ושתי ארוחות ביניים, אלא ליותר. אם אפשר הרבה יותר. הבטן מלאה, הדם מתנקז אל הכבד כדי לעכל את יותר מדי האוכל שאכלתי. והמוח, נשאר מרוקן מדם.
מאוכל. שיכור ולא מיין מסטול ולא מחשיש. וזו, ידידיי, אחת הסטלות.
צביעות הסמים