מנצל את היתרון שבלטייל לבדי, מנצל את החופש, מזמין לי טיסה מכאן לאחר הצהריים של אותו יום. זה לא באמת לבד, כי תמיד יש אנשים שמטיילים וזה רק לבחור עם מי – זה מה שאני מסביר לאנשים. גם בטיסה לא תהיה לבד אלא עם זוג הבנות שהחליט לטפס איתך לאותה תצפית באותו יום. יחד עם עוד בחורה, זו שהחבר שלה טס אתמול לארץ. כי אחרי מה ששמעת ממנה, ברור לך שאם זה לא היה כך היית ממשיך לטייל איתה. איך נאלצו להקיף מפרץ ענק, שהשוטרים עזרו להם שלחו את התיקים שלהם קדימה על סוסים כי המעבורת לא עובדת בחג המולד. שהשוטר אומר להם “אתם הישראלים הראשונים שראיתי פה”, לא לפתוח את דלת השירותים ולגלות שחוץ מספרדית ושפת האלפים של טולקין, גם בעברית רשום “לא לזרוק נייר טואלט לאסלה”. ומישהו עוד יוסיף “אני שונא אורז” כמו בשירותים של ה“טורס דל פיינה“.
נוחת והידיעה שלי מתחילה להתערער, הגל לא עושה טוב. אני רוצה להיות “הישראלי הראשון כאן”. אני אוהב לטייל, “צפוף, צפוף לי…” בעיר הזאת. זקוק לזה, לידיעה הזאת של לאן הולך, או לפחות תכנון של זה. כי זה מאפשר לחייך, גם אם זה טיפשי – לסוע יום כדי לחזור בנסיעה של יומיים. לפחות יש את הידע הזה.
הטיול הראשון נהדר, פוגש אנגלי שנעים לך איתו וחוזר לי אל צמד הבנות שהכרתי. הכרתי פה אבל מזהה מהבית. הטיול השני כיף, למרות שאני יושב רוב היום באוהל מקלל את מחלת הגבהים הזו.
עכשיו אני באמת לא יודע.
השאלה היא לא רק לאן אלא גם עם מי. והמי אלה בני העם הנודד, דוברי שפה שמית עתיקה שהתחדשה, שצופר בפקקים, אורגניזם גדול ומורכב שמורכב מהמון המון פרטים שמדי פעם אני מוצא איזה תא שניתק לו מתנועת הגל של האורגניזם הגדול. איזה ביזון בודד שלא נע עם העדר, אבל אם נעים לו, מה טוב לו. אבל לי, לא אדוני. אני צריך את זה יום יומי, לדבר בלי לחשוב. לא רק איזה זוג באינטרנט או ילד שקורא לך מתוך פולקסווגון של שנות השישים.
הם חנקו אותך, הקיפו אותך בחיבוק שיכול בקלות למחוץ אותך מאהבה. רוצה לדעת לאן מחר, חייב לדעת לאן מחר, אבל מחרתיים זה כבר רחוק לי. על מחרתיים נדבר מחר, מחר – כך, כי למה לעשות היום את מה שאפשר מחר. ואם לא מחר? אם לא מחר, אז מחרתיים. החופש הזה, הנוחיות של לעלות למטוס כי יש כרטיס, בלי לוגיסטיקה, בלי סירבול, בלי להתדיין על כל פרט (איפה נאכל צהריים יקריי?) או תוכנית משך שנים. רוצה לשם? קח תרמיל קנה כרטיס. לך לך אל אשר תראה לנכון ללכת לשם.
אבל החופש הוא לא רק החירות. הוא כבר משהו אחר. לא, לא יועילו לי זוג הארגנטניות היהודיות שביקרו בארץ במסגרת הפרויקט עם ה”תכלית“. זו עברית, אבל לא שלי. כל הרצון הזה מתמוסס ממך. לא שונה או מיוחד, רק תן לי מישהו לצחוק איתו על הטירונות.
אמא במקרה שם, כשאתה מברר מתי אתה צריך להספיק אל הפסטיגל (זה שעדיין “לא” החלטת אם אתה מגיע אליו). היא תיתן לך את תשובת ההורים, שהיא תמיד הכי מתאימה. גם אם תתכחש לה, תנסה ללמוד את זה לבד, בניסיון איטי ועיקש, תגלה את שההורים אמרו לך יומיים לפני שבכלל שאלת. כי יש להם את הניסיון שרכשו, גם כנראה בלי להקשיב למה שיש להוריהם להגיד. כי זו דרכו של עולם.
אתה יודע מה צריך לעשות, אוטובוס חוצה ארגנטינה, 36 שעות לא כזה נורא.
loading map - please wait...
loading map - please wait...