על האוטובוס מ-Puerto Iguazú (ארגנטינה) לפלורנפוליס (ברזיל)
ערב חנוכה, ענבר גררה אותי ואת סף להתנדב לעזור בבית חב”ד שרק הוקם. אני יכול להגיד ששמחתי להצטרף, למרות שכל פעם שסיימתי משימה מצאתי את עצמי עם משימה חדשה מחכה לי.
סף מקפיץ כמות נאה של בשר וירקות בתוך הווק בעוד אני נאבק בפיסות הבצק המרודדות ובעזרת הלהבה מנסה לשכנע אותן שהן בעצם פיתות. הנ”ל הציע מוזיקה. זה היה נדרש, הדלקנו את הנגן (לא משנה מאיזה עדה) וחיברנו לרמקולים.
התעצבנתי, העדפתי את הנגן שלי, חוץ מהעובדה שהכיל מבחר גדול יותר הוא הכיל גם שירים שמחים וקצביים יותר. עשיתי מה שכל אדם בוגר בנפשו היה עושה חלקתי כבוד לרצונו של הבחור והתחלתי לרדת על השירים המעפנים שהוא שומע, שהיו בעיקר שירים עצובים. לאט לאט הוא השתכנע שהנגן שלו באמת עצוב. בכל פעם שהגיע שיר שנשמע קצבי ומאושר צחק לי והראה שטעיתי. לא אמרתי כלום מעבר לאיך הבית הראשון של בוקר טוב עולם של אבטיפוס מדבר על אונס.
מה שנחמד לפעמים באנשים שנוטים להיות אגוצנטרים – זו התכונה שלהם להתרכז בעצמם. כן זה היה נגן שלו ומן הסתם שיקף את מה שהבחור אהב. אבל אם אני פירשתי את משמעותם, אני הטלתי את מחשבותיי עליהם. באותה מידה אפשר להגיד שזה לא היה אונס אלא פשוט זיון ראשון או משהו בסגנון. אני זה שחיפשתי, ומצאתי, את הכואב בכל שיר.
הטבח השמנמן של לחם ארז חלק איתנו את הכיריים והכין לו ולחברו ספגטי בולונז. בעוד שהחבר היה צנום הוא לא הפסיק לדבר מרוב רעב על כמה הוא רעב. הטבח לעומת זאת טיגן לו בהנאה ובשקט את העגבניות שמהן את הוציא את הזרעים בגלל הטעם החמוץ שלהם. הבחור עם הפה הגדול התברר כבעל קיבה קטנה ביותר ולא סיים אף לא חצי מנה, בעוד חברו מחסל את המנה שלו בקצב קבוע.
“הם עצובים אבל הם שירים יפים” סיכם סף. רק כשאמר לנו את זה הטבח הבנתי כמה אני מאמין בזה “כי רק הכאב הוא רגש אמיתי. כל השאר זה בולשיט.” ובלע את המזלג עמוס בפסטה וברוטב לפה.
לא הקנאה, לא השמחה, לא השנאה ולא חברתה המהוללת האהבה (שמניעה את העולם לרגע, אבל לעולם….). רק הכאב והעצבות.