20.02.2007
פלורנפוליס, ברזיל
חבר
הוא כמוך, אבל בדיוק כמוך. לא סובל ת’יציאות האלה לפאבים. לא מתחבר לנרגילות וכל העישונים. גם לו יש אחות קטנה וחמודה, שהוא פשוט לא מפסיק לחלום עליה, לך תדע אולי גם היא הפכה להיות פרחה מצויה בזמן שהוא כאן איתך.
משהו
אבל זה לא רק בגללה. חבר שכשהוא לבד בבית, כל החמולה נסעה, זה גם היה בגיל מבוגר. לא כמו כל השכונה שמגיל 21 נשארו שבועות לבד בבית. והכלב שלו, טוב בסדר כלבה, אם זה משנה משהו למישהו, היא מבינה אותו כמו שהכלב שלך מבין אותך.
משהו מטפס
כל הקטע הזה עם בנות. אני חשבתי שזה רק אצלי. אני אתאהב בה אם היא תרוץ חמשת אלפים אחרי. לא רק הריצה אלא הריצה. כל הקטע של טווח קצת יותר ארוך של “מפה ועד הפינה של הבית” במערכות יחסים. לא מתאימה לי כל האורגיה הדרום אמריקאית הזו.
משהו מטפס במעלה
והחוסר ביטחון. שלא לדבר על ערסים. כן אחי, הם מפחידים. לא כמו הערסים כאן, הערסים לייט הנחמדים. יש את אלה ש’תה מכיר, אבל גבר, אחי שלי, גם השאר לא ידפקו לך כאן מכות. מפחידים, אבל גבר, אנחנו ישראלים בחו”ל. רק לחשוב על כל אלה שבארץ, הג’אברים…
משהו מטפס במעלה גבך
בטח הפועל, אלא מה את הזבל הזה? אבל לא רק בגלל העיר. כל הקטע של האנדרדוג, שזה לא שווה הקטע של הקבוצה ששווה מיליונים ודורסת את הליגה. לא, לא אחי זאת לא הקבוצה שלי. יש את מועדון “גאידמק ירושלים”, יש את “הפועל ירושלים” בכדורגל. אבל אין, אין הפועל כדורסל. ברור שלא, מבין אותך לגמרי, איך אפשר לאהוד אותם?
משהו מטפס במעלה גבך ו…
“לאן ‘תה הולך?”
די נגמר.
“מה נגמר אחי שלי, אני לא מבין. פגעתי בך? חשבתי שאנחנו סבבה מבינים אחד ת’שני?”
מה אתה רוצה ממני, אני כולה דמות ספרותית. נגמר הספר.
ואני יודע, כל כך יודע שהחיים זה לא ספר כזה מגניב. שאצלי זה לא יסתיים כל כך יפה. עם “הנפש התאומה” שלי, שאני יודע שאתחתן איתה למרות שזו פעם ראשונה בחיים שת’כלס פגשתי אותה. אבל “דיברנו” כבר כל כך הרבה. שאני יודע שזה זה…
loading map - please wait...
בקרנבל
עם חברים אמיתיים
ומה שהם חושבים עליי