February 21st 2007 – עבודה

21.02.2007
על האוטובוס לקורטיבה, ברזיל

 

עבודה

יש ערך אחד שאני יכול להצביע עליו ולהגיד שאני דוגל בו – עבודה. עבודה קשה, שקורעת אותך לחלוטין ולא התבטלות ומנוחה. או לתת לכסף שלך לצמוח על העצים. “מה תעשה עכשיו אדוני, אחרי שזכית בפרס הראשון בלוטו?” אמשיך לעבוד כרגיל, כמו שעבדתי עד עכשיו (למרות שאני לא חושב שאמלא לוטו בחיים שלי). כי העבודה, היא מפתחת את הגוף והנפש, היא טובה להם. “איזו עבודה אמרת?” עבודה אמיתית, פיזית. כזו שתפיל אותך על המיטה מת בסוף היום. עבודה קשה ש….

“ומה עם עבודה אחרת, לא פיזית. נגיד ניהול או אירגון?”
–
למה אתה שותק? אני יודע וגם אתה יודע אז תשפוך את זה.
–

אז אני אגיד לך את זה. אתה עצל, אבל נפשית לא פיזית. עצל מחשבתית. זו העבודה הקשה באמת בשבילך, לא העבודה הפיזית שאת קורא לה “קשה”. למרוח שפכטל משך שעות רק להימנע מעבודה פשוטה יחסית שדורשת מחשבה כל שהיא או כל סוג של יכולת אירגון. נכון אתה עובד, וזו עבודה קשה, אבל ככה אתה נמנע מהמחשבה ועדיין יכול לטעון שאתה עובד קשה. כי רוב בני האדם יעדיפו את העבודה הפשוטה הקלה שדורשת מעט מחשבה. ואתה תיקח את הארוכה המייגעת ובלבד שלא תיצטרך להפעיל את האיבר המגושם שיושב למעלה. אתה נמנע מכל דבר שדורש כל דבר שדורש את המחשבה המינימלית, כל טיפה של אחריות, או יוזמה בסיסית. גם הפעילות הספורטיבית שלך היא כזו. טרקים, הליכה. שום מחשבה זה לא דורש. המסלולים מובנים מראש, רק תרים ת’רגליים וזוז. כל כך ופשוט, עשרים ומשהו קילו על הגב, רק לא לחשוב.

כי היא כבדה עליך, מעיקה. המחשבה.