23.02.2007
…כי הארץ
כי הארץ המובטחת פרושה לפני. גדולה ורחבה כמו שש – עשירית של גיליון. לבנה וצחורה עמו תחת של תינוק. פסי זהב דקיקים מעטרים את ארצי, מתוחים כמו מיתריה של גיטרה מצדה האחד אל השני, מן העבר הבלתי נתפס ואל האינסוף.
כמו במטה קסם אני טווה לי את המילים, אחת אחת, דקות דקות. כתמים נוצרים על המשטח הלבן, והוא, הוא כבר אינו בתול וחלק. אבל הם לא עושים אותו מכוער, הכתמים והקווים, הם אינם עושים אותו מכוער. עושים אותו שונה. מובדל מזה שלפניו ואחר משזה שאחריו.
מקצהו של העט הכדורי, הקווים לאותיות, למילים, למשפטים, לפיסקאות ולסיפור. והן? הן, הן לעיתים יפות, כמו עכשיו. רגועות ושלוות, עגלגלות ומתוקות, נחות להן כמו עוגיות על מגש בתנור. אך עיתים הן דוקרות וחדות, מכאיבות וכבדות. כל אחת שוקעת אל תוך הדף, חורטת כמעט קורעת אותו. משאירות סימנים לגיאולוגים בשכבות שמתחת, משאירות סימנים לפיסיקאים במשטחים מקבילים.
כמו של ילדה בכיתה א’ שלומדת לצייר את האותיות, מרווחים ויפים המשפטים. נמתחים אל קו הזה שמעליהם בשמיים ונוזלים מתחת לזה שיושבים עליו. או כמו אייל הון, המרוויח את הונו על גביו עובדיו, דוחס אותם, מצופף. מרוויח עוד כמה מטבעות, מעמיס אותם אחד על גבי השני, בלי מרווח לנשום, בלי מקום לזוז, בלי אוויר. ועוד קומה, ראשיהם נדחקים מן תקרת הזהב, רגליהם נאבקות על שטח בצוואר סדוק.
אבל הן שלי, כולן.
כולן…
את ההרגשה אני אוהבת, של אחרי המעשה. ואחרי, את יושביה אני אוהבת יותר מאת הארץ.
ותכל הארץ… ואנוח כי תמה מלאכתי
ואנוח… כי תמה מלאכתי – בדרך לאיי הדבש
מסתבר שלא רק אני נח כאן אלא שכולם נחים כאן