February 2nd 2007 – לבכות

envelope - לבכותbook - לבכותcasette - לבכותscrollnegative - לבכות

02.02.2007
בלי בתים וגעגוע

 

כל המצב הזה נראה לי מוכר, יושב על הספסל האחורי בנסיעה של חמש שעות וממרר לי בבכי. בפעם האחרונה שאני זוכר את עצמי עושה את זה, זה היה בחזרה ממחנה קיץ של חמישה ימים. הראשון שהיה לי בחיי. מישהו טען שבכיתי כי התגעגתי הבייתה. אני נשענתי על ההנחה של אמי שהייתי חולה ו”פצע החום” כל השפה שלי הוכיח את זה. צדק הבחור – התגעגתי.

אתמול עליתי לפנטהאוז של ההוסטל ומצאתי עטיפות של אגוזי וכיפכף באשפה, מה שרק העלה לי את לחץ הדם – מישהו מחריש ממתקים מהארץ. אמר המחרישן הלאומי. כמו שהבטחתי לעצמי קראתי את שמותיהם של ההרוגים בפיגוע באילת. “לא סוגרים דברים כאלה” אמרתי לעדי שביקשה במתיקות להעלים את זה. הבנתי אותה, התחרפנתי מהגלגל”צ שבקע מהרמקולים בפוקון שבוע אחרי שנחתתי במקום.

אני מתגעגע, והגרוע שבכך שאני לא יודע למה? יכול להיות שאני מחבב את עדי ועל כך כואב להיפרד ממנה. על אף שבהתחלה הייתה זו זוהר שהתחברתי אליה (להירגע, מנטלית….). גיליתי מאוחר יותר את עדי כקרובה אליי יותר. היכן שהוא בקרטרה בזמן מרתון הנסיעה הטיפשי שלנו להספיק לקרחון הפוריטו מורינו חבטה המחשבה כמו מקל בייסבול בעורף. תיאור אלים למדי, האמת היא שקיבלתי את האמת בזרועות פתוחות. שוכב במיטה, ברגעים שאתה חושב למה אתה צריך להתעורר, הבנתי שהייתה זו שבת בבוקר. וההורים שלי, יושבים במטבח ושותים קפה (מעולם לא חשבתי עליהם יושבים ככה) ומדברים. “בסוף הוא ימצא איזו אישה שתגיד לו מה לעשות.” מדברים עליי.  נכון, זה נכון.

אולי זו הבמבה, הסמל הישראלי הבלתי רשמי כאן בדרום אמריקה. “במבה? יש למישהו במבה?…”הפכתי את הרובע היהודי בבואנוס איירס ולא מצאתי אותה. רק שווארמה לא טעימה.

השיר ששרתי לעצמי אז, בחזור ממחנה הקיץ, היה “פרח” של יהודה פוליקר. והוא נתן לי דחיפה יפה להמשיך  לבכות. כי לבכות, זה כיף. הוא עוד מעט יגיע כמו שאר השירים שחייבים לשמוע אחרי כל פיגוע, שנמצאים בתיקיית “שלום חבר”.

שדרות מדינת ישראל בעיר מנדוסה