ברקאנטי, ארגנטינה
השעה אחת וחצי בצהריים וכמו בכל עיירה במדבר נוסח ירוחם, אף אחד אפילו לא חושב על להישאר ער בשעות ההאלה, או לתת לכלב שלו להישאר ער או להוציא את האף שלו החוצה.
כמעט אף אחד. נגיד אולי חוץ מאיזה שוטר נחמד, שמעיר אותך ולוקח אותך לתשאול בתחנת המשטרה. אחרי המקרה בבוקר, זה כבר נראה לך טבעי שכשתראה שוטר הוא ירצה לראות תעודה מזהה. “אני תייר” אתה אומר להם, והם נותנים בך מבט של “אז מה לעזאזל אתה מחפש כאן?” ודורשים את הדרכון.
מסתכלים בו ושואלים – יש לך פצצה? ומיד ניזכרים “אה, נכון. אתם הטובים.” טוב, הוא מושך בכתפיו, שלא יגיד שלא ניסיתי להיות נחמד לפחות. לא ראיתי את הדרכון שלי מאז שדרש אותו ממני בחור שישב במכונית, כשירדנו מהמעבורת באושוואיה. “מי אתה?” שאלתי את עצמי ומבין כשהוא ששלף את חותמת הגבולות מתא הכפפות של המכונית.
החלטתי לסוע לפוקון לטרק ה”ויאריקה טרוורס”, פיספסתי את האוטובוס שלי לפוקון, התעוררתי שעה וחצי לערך אחרי שהוא יצא הבוקר. החלטתי שלא לקנות לי כרטיס למחרת, אלא להפוך את הפספוס הזה לחוויה הגדולה של חיי. אני אתפוס טרמפים למנדוזה. למרות שהטרמפ היחיד שתפסתי בחיי היה לר”ג מצומת להבים בערב פסח, והוא היה בלשון המעטה – מזל גדול. אחרי שעתיים לערך חזרה לי ההבנה שאני לא אוהב טרמפים, כי חסרה לי המסגרת של לדעת לאן אני מגיע מחר. חוץ מזה, שיכנעתי את עצמי, אני מאוד ממהר אל הפסטיגל הברזילאי שעדיין לא החלטתי אם אני מגיע אליו.
כדי לנחם את עצמי, לחגוג את החלטתי ולהשקיט את נפשי קניתי לי חצי קילו של גלידה בשמונה טעמים שונים. החגיגה הייתה על כך שהכרטיס נסיעה שלי מאפשר לבלות יום שלם בחוצותיה של ה – עיירה עם שם המשפחה שלי. כלומר לטייל ברחובות ולצלם כל שלט עם שם המשפחה שלי.
עכשיו אני מנסה להירדם לי שוב ומחכה לשוטר הבא, דוגרי אני מבין אותם. אני, אם הייתי רואה את עצמי על גדר המערכת, הייתי יורה בעצמי בלי לבקש אישור אפילו פעם אחת.
תרשמו לעצמם חוויה.
loading map - please wait...
ילדה חמודה שותה מאטה
אחד משלטי העיירה – עם שם המשפחה עליה