04.03.2007
ריו דה ז’ינרו, ברזיל
בגדים
שלוש חולצות ושלוש מכנסיים. אולי יותר חולצות ופחות מכנסיים. “אל תקחו הרבה, בכל מקרה קונים שם המון“. הייתי צריך לראות את זה כמובן יחסית. אם כולם קונים בארץ שם הם יקנו המון, אם אני לא קונה בארץ גם פה אני לא אקנה.
והבחורה החליטה שהיא אימא שלי.
“אין לך מספיק בגדים מותק.”
מספיק למה?
“אל תהיה ציני, אתה לא יכול ללכת עם אותם בגדים יום אחרי יום”.
למה לא?
“כי אתה צריך להחליף אותם”.
למה? השיחה הזאת נראית לכם קצת חד צדדית?
“כי הם מתלכלכים ואתה לא יכול ללכת עם בגדים מלוכלכים”
למה? ואני מוסיף – “זה הכי כיף לא צריך לדאוג שהם לא יתלכלכו” רק כדי לא להרגיש כמו ילדה קטנה מסדרה מצוירת.
“אל תהיה אידיוט.” מאוחר מדי. “חוץ מזה אני לא יכולה ללכת איתך ברחוב יום אחרי יום כשאתה לבוש אותו דבר.”
למה?
“כי אנשים מסתכלים.”
שיסתכלו מה ‘כפת לך?
“איכפת לי, אתה לא אוהב אותי?”
יכול להיות שהשתכרתי יותר מדי אתמול?
לא, תלכי – אומר אני וזוכה לציחקוק ומכה ידידותית על הזרוע.
“בואו נלך לקנות בגדים שתוכל להחליף.”
החלפתי.
ובדרום אמריקה זה יכול להיות כל כך קל.
עשיתי את מה שעשה יוסף –
החלפתי את האישה.
פודל שהחליפו לו את התלבושת, ברחובות ריו דה ז’ינרו, ברזיל
אני והאישה