על אוטובוס תקוע בין סנטה קרוז ללה פאז (בוליביה)
אני אוהב הרים.
אחרי נסיונות רבים, הסכמתי להוסיף את ההרים אל רשימת האהבות הקטנה והמצומצמת שלי.
אבל למה? למה אני לא אוהב… חופים נגיד? כאלה ששוכבים עליהם (ואלוי גם בהם…) עם כל הכוסיות של ברזיל וקולומביה? להמרח ולהתחרדן כמו שאני יודע לעשות טוב מאוד על פיסות הדשא בין ההרים כשהשמש נשפכת עליי? מה הסיפור – במקום הרים יהיה האופק הכחול ובמקום הדשא זה יהיה חול, מה כבר ההבדל הגדול?
אבל החול… הוא לא זז. הוא מונוטוני. גם אם אלך עליו קילומטרים על גבי קילומטרים, עשר, עשרים, מאה, הוא עדיין יהיה חוף. מימין הרים ומשמאל הים. כן, אך אם אלך מאה ק”מ ההרים שמימין… אה! ההרים. ההרים הם שישתנו. והם יתנו לי משהו חדש לראות משהו מעניין ושונה.
מה? מה ישווה לי לתצפית? זו שאראה מלמעלה? שאגיע אליה מתנשף ועייף כי בגלל הטיפוס. ההר נתן לי משהו – אתגר. משבר להתמודד איתו, שיפתח אותי. כי הקשיים הם שמפתחים אותך והקלות – זורמת אל הים, אל החוף. אלה הם חופים.
סתם.
זה בגלל המקום שנולדתי וגדלתי בו – הרים. אחרי עשרים שנה, אתה לומד לאהוב את מה שיש. אם הייתי נולד על עיר חוף הייתי טוהב אותו. הייתי מתענג על הגלים, על גרגרי החול הנגרסים בין כפות רגלי היחפות, על השמש המחחמת…
לא בטוח, מי שנולד בהרים יאהב את ההרים ומי שנולד על הים יאהב את הים.
אולי אני פשוט אוהב את ההרים ודי חפירות בקופסת הפח של התחבושת האישית שלי.
הרים סביב הר הגעש פוייאואה
הר הפיץ רוי
loading map - please wait...
loading map - please wait...