על האוטובוס ללה פאז
כמו ילד קטן, הוא לפעמים צוחק סתם. הר גבוה, דברים פשוטים, ספונטני. אין בריאה כזו אבל יש צחוק. מחייך כשזה יפה או צוחק כשהיופי מחלחל פנימה כמו מים שצמאים. מרטיב את הגרון והשפתיים הסדוקות, ומרגיש טהור כשהם מגיעים לכליות. עוצם את העיניים, מתענג על התחושה ו… צוחק. ככה סתם. כזה הוא הבחור.
מתבודד, אבל לא מהסוג שאתם מתארים לכם עכשיו בראש. מראה האדם הקדמון עם זקן שיער שצומחים פרא. אבל הוא מתובדד קשה יותר. מתבודד בהמון. לא ההמון של ניו יורק סיטי, שם אתה באמת יכול להיות לבד ומוקף באנשים. אבל גם בקבוצות קטנות, חבורות חמודות כאלה של אנשים נחמדים, הוא לבד. לא מתחבר, אידיוט במובן הישן של המילה. חיצוני. לבד, שייך לעצמו ולא לאף אחד אחר, בלי חברה. מתעקש שלא להתחבר ולא להתחייב.
יושב לבד בראש של תצפית בלב העולם. כי אם מישהו כאן טועה – אלה הם, לא הוא. אומרים לו “החולצה שלך הפוכה”. לא היא הפוכה אלא העולם. לך תסביר, לילד הקטן שבו, שרוצים בטובתו. שמעירים לו כדי להיטיב עימו, לא לפגוע בו. אז למה הוא לוקח את זה אישית כל כך? כל ויכוח איתו הוא לומד לא אלא מפסיד. או מנצח. כי יחסי אנוש – הם מלחמה.
הספר ביד והוא רץ להחליף. להחליף את החבר האחרון שלו, כמו שעשה כבר לכמה אנשים. זו יכול להיות דרך נהדרת להכיר אנשים, לפגוש בחורות. אבל, מצחיק, ספר זה מה שהוא באמת מחפש. “בוא איתי הוא בדירה”. נכנס פנימה ומחליף אותו. להתראות. לא רגע, “מרווח?” שואלת כי הוא מסתכל מפוזר סביב. בית יפה, אומר. מוצא את תביעתה של חווה. דממה של חצי דקה, “תודה, להתראות”. ומסתלק.
סבל בלי סיבה הוא כנראה עיקרון שלו. אחרת אי אפשר להסביר את העניין הזה של הסבל. בלי סיבה, מטרה או הגיון. הוא מתנהג כמזוכיסט למרות שברור לעין שאינו כזה. אוהב לסבול אם יש במשפט הזה איזה סתירה בסיסית.
רק תעמוד ותסתכל, על הזריחה מעל ההר ותראה כמה העולם יפה. אולי אם היה ממהר לרדת לחוף היה מוצא שם את אהובת נפשו, מחכה לשקיעה. זו שתשנה את מחשבתו, תפתח את קופסת הפח שלו ותוביל אותו כמו שיכור.
והוא. מחייך, צוחק מראש ההר, כמו שוטה. כי ככה הוא.
loading map - please wait...
בדרך ללה-פאז
צב נינג’ה בלה-פאז