מלון גלוריה בלה פאז (בוליביה)
דווקא עכשיו הרצון לברוח מתגבר. עוד חודש וקצת על המטוס לארץ. יש כבר את העניין של בחינת המיון לטכניון ואיפה לעזאזל אתה מתכוון לגור שם.
יש את הטלפון של חברת מובינג אחת בניו יורק. שיהיה אפשר לנחות עם ויזת התייר שלך וישר להסתפח אליהם לכמה חודשים טובים של פתיחת תחת כדי להרוויח קצת כסף לפני שחוזרים למדינה היקרה הזאת במזרח התיכון.
מעולם לא היה לי הצורך הזה אבל עכשיו, בדיוק עכשיו, בא לי להתנתק.
להפסיק לסמן V על אתרים שצריך לבקר (כי אחרת לא עשית דרום אמריקה או במילים אחרות “טיול שלך, תעשה מה שכולם עושים”…), טרקים שצריך לטייל, תמונות שצריך לצלם, אנשים שצריך להכיר, מקומות שצריך לראות, מתנות שצריך לקנות, חבילה שצריך לשלוח, אטרקציות שצריך לעשות, אוכל לאכול, משקאות לשתות… כי כמה פעמים כבר יש לך “טיול של פעם בחיים”? ומתי תהיה לך עוד הזדמנות לראות את זה? הרי לא תחזור במיוחד, יאללה דחוף את זה – תסמן וי. כמו כולם.
אז מה ת’רוצה?
לשבת בראש פינה עם מחשב נייד, לשפוך את האותיות ממהמחברת על המקלדת. לשחק עוד קצת באתרים ולשחרר את המילים אל המרחב הבלתי מוגבל של רשת האינטרנט. לקוות לקבל מחמאות (והמחאות) במיילים. לאגד את הכל מתישהו לספר כחול ודק ולרשום עליו “דרום אמריקה עם שיער זקן ומוצ’ילה עם טלוויזיות”. לקוות שאנשים לא ירצו לזרוק אותו לים.
ושאר הזמן לשבת על מכונת התפירה שבחנות התרמילים שתעבוד בה. לא לקרוע את הראש בלימודים ולא את התחת בעבודה, לא להיגרר בחזרה אל תוך החיים האלה.
להיות בחורה קנדית בת 45 שרק מחפשת איך לדפוק את הראש חזק, מהר וטוב יותר. עם קעקוע מכוער של עיגולים עם נקודות במרכז שהיא עשתה, באותה פעם כשהתבלבלה מהסמים או מהאלכוהול וחשבה שהיא נמר.
loading map - please wait...
