May 2nd 2007 – היפראקטיבי

02.05.2007
טרמינל חברת מוביל בלימה (פרו)

אני ממש לא יכול לסכם את הטיול ואת כל ההשפעות שלי עליו (מה גם שעדיף שיסתיים לפני שאני מסכם אותו). אבל יש נק’ אחת שאני כבר די סגור עליה.

הטיול הזה הפך אותי היפראקטיבי, ואם לא הפך אותי לפחות הוכיח לי סופית שאני אכן אחד כזה. גם בבית הייתי מסתובב סביב הזנב שלי, כשהייתי חוזר מהצבא או מהעבודה. אמא שלי הייתה מסתכלת עליי ושואלת “אתה לא מוצא את עצמך?”.

יכול להיות שזה בגללם, בגלל ההורים שלי. אחרי שאחותי בילתה את השנה שאחרי שיחרורה נהנתה לעשות הרבה מאוד. כלומר הרבה מאוד כלום – לקום אחר הצהריים, לרבוץ מול המחשב ולאכול ולישון. אני לעומתה לא מצאתי את עצמי אף פעם מחוץ לסוג של מסגרת. מהבי”ס ותנועת הנוער לשתי עבודות במקביל, צבא, טיול, עבודה ועכשיו שוב טיול ולאחריו עבודה ולימודים.

ברגע שאתה במסגרת יש לך פעילות אתה לא יושב בחיבוק ידיים. המנוחה היא כשצריך אותה ולא כסוג של דרך חיים. אני צריך לעבוד קשה כדי לצאת לחופשה, לא בגלל הכסף, אלא כי אחרת אני פשוט לא מצליח להנות ממנה.
יש לי גם את הבעיה הזו של קפה או סיגריות. אני לא מסוגל לשבת עם מישהו על כוס קפה.קפה זה משהו ששותים, אי אפשר לשתות אותו שהוא חם ועד שהוא יתקרר אני אלך לעשות משהו אחר. כשיהיה אפשר לשתות אותו, אני אשתה אותו מהר ואמשיך. לא, אני לא מסוגל לשתות לגימות קטנות כאלה. גם סיגריות אני לא מוצא כתענוג גדול אבל לך תדע, אולי בגלל שאתה כביכול עושה משהו בזמן הפסקת סיגריה, אולי היא הייתה משנה את ההתנהגות שלי.
עכשיו אני במצב שאני מחפש לעצמי מסבחה בשווקים. רק כדי לעשות משהו עם הידיים שלי, במקום לשחק עם המטבעות בכיסים או לסלסל את השיער ולקלוע ממנו צמות. היו כבר שהציעו לי ברצינות רטלין מחבר שלהם (כשגיליתי מי זה, התברר שהוא הציע לי בזמנו זרעים), היפראקטיבי.

מוזיקה, ספר, כתיבה, אוכל, מישהו לדבר איתו, מקום ללכת אליו… כל דבר שייתן לי משהו להעסיק את עצמי בו.
אני פשוט לא מסוגל לשבת על התחת שלי (גם פיזית – ככה זה שיש לך טחורים).