באוטובוס מאיקה ללימה (פרו)חולות.
דיונות עצומות של חול. הנה הדיונה שאלכס ואבי התחרו עליה מי יגיע ראשון לפסגה. כולם הימרו על אברהם הענק אבל הוא קרס באמצע הדרך כשאלכס הקטנצ’יק מנופף לו מותש על ראש הדיונה. מהצד השני ישובי גוש קטיף, אחר כך רפיח והלאה משם מצרים. אנחנו מהצד הזה קוראים לו לרדת כדי שנוכל לטווח.
במקביל לכביש, רצים, חרוצים בחול, אינסופיים כמעט, קולוסים. של מה הם יכולים להיות? לא של טנק. אבל אני נצמד לזכוכית ומחכה שהמקבץ הבא של פריקסט – מגדל תצפית ושלדה של טנק יעברו על פני. מחפש עוד שלדות שמהוות מטרה לשריונרים.
המשטח עצום, משמאל הרים ומימין גם. בטח היישוב הקדום הזה שביקרתי בו בשביל ישראל משקיף עליי עכשיו. ההרים ממול הם כמובן (לא) הרי אדום. במרחק יש מקבץ עצים יפיפה באמצע השממה הזו – בטוח (שזו לא) יוטבתה. עוד מעט האוטובוס יאט לעצירה ואני אשתה שוקו טוב, לא מקופסה אלא מחלב טרי.
עוברים דרך בית הקברות, כנראה נוסעים לדודה בערד. כנראה יש אירוע מיוחד, אנחנו לא מבקרים אצלה הרבה, ועכשיו עוד פחות. מילא כשהיינו ילדים, אחי ואני, היינו ישנים אצלה בזמן פסטיבל ערד לפני שהיינו מבלים את הקיצים שלנו במחנות קיץ. היא הייתה תופרת לנו את כתובתה על החולצות כדי שאם נאבד ב”עיר הגדולה” ידעו לאן להחזיר אותנו.
אני עומד בראש הדיונה, כמו אלכס, מסתכל למטה. מאחורי מקבץ של ביתנים שנראים כמו מחנה פליטים פלשתיני ומלפני מונח נאות מדבר יפה. אבל הוא לא יישוב ישראלי….
אתם בטח חושבים שקיבלתי איזו זאפטה שמש, ואני מדמיין לעצמי את הארץ כמו שצמא מדמיין מים במדבר. איזו פאטה מורגנה. אבל זה כל הזמן…
אני לא מסוגל לעמוד מתחת להר הגבוה ביותר באמריקה והגבוה ביותר מחוץ לשרשרת ההימליאה ולהפסיק לזמזם לי את השיר שמתנגן לי בראש – “אין לי ארץ אחרת”. או להפסיק לראות בכל מבוגר עם ילדה קטנה את אבא שלי עם אחותי הקטנה.
או להיות משוכנע שכל מחנה מטפסי ההרים מדבר עברית ואני לא שומע אותם טוב.
לא יכול לשמוע ג’ירפות מבקשות במבה או דג נחש שמורח לילדים חומוס בפיתה.
או לראות בכל חץ שמצביע ימינה ולמטה צ’ צה”לית.
וכשאתה שואל מישהו מתי הוא חוזר הוא כמעט תמיד יענה לך “כשיגמר הכסף או שאני אתחיל להתגעגע”, אז אולי אני צריך…
loading map - please wait...
loading map - please wait...