על האוטובוס ללימה.
אם כבר הייתי צריך לקבל את זה בשדה התעופה של לימה. “פתח את התיק” בספרדית כמובן, “תרים ידיים”, אבל כבר בעלייה לאוטובוס הזה ללימה זה קרה.
שונא פרידות, כל הריגש והקיטש שנלווה אליהם. אולי בגלל זה נראות ככה הפרידות שלי – זריזות ומהירות, אם אני בכלל נפרד. לפעמים אני אומר שלום זריז והולך, או פשוט נעלם, משאיר פתק, כל דבר שימנע ממני את הדבר הזה, שכל כך שנוא עליי.
אני מרים את הראש מהמחברת, אומר שלום למצלמת הוידיאו. הרגל ידוע בפרו, בהתחלה לא הבנתי אם פוחדים משוד, חטיפה או איזה פשע אחר. אם ככה זה לא מטריד, שיצלמו. אחרי שישראלי נהרג בנסיעה מאיקה לקוסקו, זה נהיה ברור יותר – זיהוי גופות במקרה תאונה. למרות שבאותו מקרה גם חבר שלו התקשה לזהות אותו. אתה מתרגל לזה ודופק חיוך, שלפחות התמונה האחרונה שלך תהיה יפה.
אבל עכשיו יושבת לה התחושה הכבדה בבטן. זה לא רק הבחור שהכרת בפלורנפוליס (והתברר שאחרי שהייתם ביחד בקורס מ”כים, היינו נוהגים לגנוב ממנו שקי שינה). או בחורה החמודה הזאת עם האסטמה בטיפוס על הקרח (כשאמיר הציג אותך בפניה, היא כבר זיהתה אותך מהמשלחת לפולין) שיש לה כמובן חבר בארץ. או הזוג הדתי חמוד שהתברר שהבחור מכיר אותך מהשכונה (ומכיר גם את הבחור שאתה ואביך ניסיתם להבין אם אחותו הקטנה הקטנה למדה איתך בבית הספר). ולא רק שאר החבר’ה שיצאת לטפס איתם היום על הקרחון.
זו לא רק העיר, האווראז. לא רק המדינה, פרו. אלא היבשת, דרום אמריקה.
כל האנשים, כל הערים, כל המדינות, כל היבשת.
“לאן?” שואלים, ואני עונה “לימה”. השאלה המתבקשת – “ואחר כך?”. כי לימה היא רק נק’ מעבר, כמו תל אביב. “טורנטו” והקהל משתתק. לא איקה/ פיסקו/ קוסקו/ קיטו/ טרוחיו או כל יעד אחר בדרום אמריקה. טורונטו נמצאת מחוץ לרשימה. לא כי אף אחד לא נוסע לשם, היא לא שייכת לפה.
ולכן אתה כבר לא חלק מהם, לא שייך אליהם. לחיים שההחלטות הקשות שלך כל יום הן “מה אוכלים, מה לובשים, לאן הולכים, מה לקנות – ירוק או כחול (יאללה את שניהם)”. אתה כבר לא חלק מהמציאות הזאת יותר, אלא חלק מה”חיים”, שכנראה כולם פוחדים לחזור אליהם.
אני כבר לא מברר פרטים לגבי שומקום, לא משאיר ציוד לאחרים, מפסיק ללמוד ספרדית, לא מתעניין מי יוצא מחר ולאן, כמה ומתי. לא חושב פעמיים כמה זה בשקלים ואם זה שווה את זה. אם צריך להתקדם לפני שבאמת תתקע בעיר הזאת או שאתה עדיין לא מרגיש שמיצית אותה.
היום יש את הכרטיס אוטובוס ללימה, יממה בדיוק בעיר עם המק’דונלדס והדנקן דונטס. שני מותגים שעוד שבוע בערך תראה אותם בכל מקום ובכל חור.
אני הולך ה”בייתה”, לעבוד, ללמוד. אני חוזר לשם – אל החיים.
כבד עליי.
loading map - please wait...