16.06.2006
הרומן שלי איתה התחיל ביום שנחתתי בניו יורק (פיזית הגעתי ברכבת מניו יורק, מנטלית הגעתי מצדק).
ביקשתי ממנה עזרה. היא בלי להניד עפעף החזירה לי את המפה שהגשתי לה. נתתי לה כמה שטרות ומטבעות אבל היא פשוט הרימה את ידה לעבר שלט, אחרי שראתה שהפנמתי את תוכנו, הצביעה אל מכונת הכרטיסים עוד לפני שהספקתי לשאול אותה איפה. לבסוף הגעתי אל ההוסטל. בעזרתו של רצון טוב או אולי פחדו של נהג מונית שלבסוף עצרתי, והסביר לי איך להגיע אל ההוסטל בהארלם.
אבל החוויה הראשונה שהייתה לי איתה היה כשהגעתי עם חבר. כי עד אותו רגע לא באמת הפנמתי אותה. הוא רק רצה קצת ירוק, כמוני הוא קצת חדש בעיר ומכיר רק מקום אחד. במקרה (או שממש לא במקרה) זה היה ממש קרוב להוסטל שלי. כך, לאחר שבדקנו כמה מחשבים של אפל, או יותר נכון את המייל שלנו, נסענו אליי. כלומר למיטה שלי בהוסטל זו שחלקתי עם עוד 7 אנשים. הבחור כמעט נרדם וגנז את רעיון תערוכת הגופות המשומרות. עד שמשכתי אותו למטה. באותו רגע הוא התעורר – 5 קומות עם מזוודה של דרום אפריקאית שהרגע נחתה, הוא ירד עם מייל, הבטחה לצאת ומרץ מפה להודעה חדשה.
התרגלתי אליה, אבל היינו צריכים למצוא את המבצע של הכרטיס בהנחה לגופות. אני בכלל נגעלתי מן הרעיון, אבל בסוף קלטתי שאני נוסע איתו. עברנו בתוכה מחפשים את הפרסומת הכל כך נפוצה שכמובן לא תהיה שם שתחפש אותה. אף פעם לא הצלחתי להבין למה אנשים עוברים מקרון לקרון , אולי כדי להיות קרובים יותר ליציאה מהתחנה לרחוב. כמו שהייתי עושה באוטובוס אקורדיון – הולך לדלת האחורית כדי לחסוך כמה שניות בהליכה הבייתה. כך נהייתי אחד מהאנשים האלה, שעד כה הסתכלתי עליהם בתימהון, שפותחים את דלתות הקרון ויוצאים לעמוד בחושך, רעש, בחוסר היציבות המפחיד הזה, אבל רק לכמה שניות עד שיעברו לזה הבא.
נעצרנו בקרון האחרון. לא הכרנו את הרעיון של הרכבת אקספרס לכן נסענו לנו משהו כמו 20 תחנות שבהם צנחה תרדמה על חברי, כשאני משתעשע לי מלצפות בבחור מתעפץ. היא תמיד עוצרת בכל התחנות שלה, אלא אם כן זו רכבת אקספרס. כך שהחשש הזה ירד מכתפי. זה תמיד מפחיד אותי כשאני נוסע בקווים לא לי, ומחכה לתחנה. מפחד ללחוץ על “עצור”. האוטובוס יעצור ואף אחד לא ירד, ינעץ בי הנהג מביט מאשים. אם לא אלחץ אפספס את התחנה. כמו בכיתה ב’ כשהייתי משוכנע שהאוטובוס לבית הספר עוצר בכל תחנה. לא צילצלתי ופיספסתי את התחנה שלי. ואני, גוץ קטן עם תיקיית אומנות מדדה קדימה ומודיע לנהג שפיספס את התחנה וביקשתי ממנו שיסתובב ויחזור לתחנה שפיספס. לנהג היה רעיון טוב יותר “תרד כאן”.
ירדנו והתחלנו ללכת בקור הפיתאומי ובטפטוף אל התערוכה. שם גילינו שהיא כולה כמעט 30 דולר. לא עזרו כל נסיונות השכנוע שלנו, הפקיד סירב לתת לנו את הקוד הסודי שהי חוסך לנו עוד דולר, כי כבר הבנו ששני כרטיסים במחיר אחד לא נקבל. אני נשמתי לרווחה וציינתי לעצמי ש”ניסינו” והוא שיכנע את עצמו שנמנענו מחילול כבוד המת. חגגנו את ניצחוננו בארוחה במק’דולנדס (אחת היקרות שהיו לי פה). וקפצנו עליה שוב.
לא כמו בריו דה ז’ינרו שם הצפיפות פשוט מדהימה, כאן תמיד מרווח יחסית גם אם נראה צפוף. או שבאמת שם יש יותר אנשים או שפה פשוט מעדיפים לחכות לזו הבאה במקום להידחק. בריו היית יכול לסמוך על הגופות שימנעו ממך ליפול כשעוצרים. כאן אתה חייב לתפוס את המעקה או לעשות את מה שאחותך לימדה אותך לעשות ביסודי – לפתוח רגליים. זה לא נשמע טוב אבל רק ככה אתה יציב מספיק ולא נופל. נסענו אליו הבייתה, דירה ששכר לפני יומיים – שלושה. סטודיו כמו בסידרה של שני המבוגרים שמגדלים בחורה מתבגרת בהשגחת השופטת. במה באולם למטה וחדרים תלויים מהתיקרה. שתינו קפה וביררנו האם הוא רוצה להישאר ללמוד בארה”ב או לחזור ללמוד במכללת ספיר שבה השהו את הלימודים השבוע בגלל רקטות הקסאם הקרבות מעזה.
עוד לפני שהחליט אם ללכת לאסוף את מה ששכח בדירה הקודמת או לנוח לקראת הפגישה עם התיירת. קבעתי שהוא נשאר לנוח ויצאתי לראות את הדירות.
מיהרתי ללכת, לראות את הדירות. כשהבנתי שאני מאחר, התקשרתי להודיע שאני מאחר. אין תשובה. אני לא חושב שאם הייתה, היה בכלל איכפת לו. טיפסתי לתחנה. בפרברים היא מגיעה ומרעידה את כל המבנה. אתה יודע שהיא הגיעה עוד לפני שאתה רואה או שומע אותה. גם הכבישים המהירים פה באוויר. הם על תשתית של פלדה. אני תוהה למה לא משתמשים בארץ ביותר פלדה, אולי כי מעדיפים להפנות אותה לטנקים. אני מצלצל לבעל הדירה השנייה, כדי להספיק לראות אותה. הטלפון הציבורי בולע לי רבע. “בואנה דבר כזה יכול לבאס לך את כל היום, בן אדם, תנסה לחייג לפני שאתה דוחף מטבע” משיא לי עצה מישהו. אני מצליח לדבר עם בעל הדירה והטלפון מחזיר לי פתאום שלושה מטבעות של רבע. “דבר כזה יעשה לך את היום, גם אם התאומים נפלו”. יש מצב טוב, למרות שאני צריך לבדוק את זה.
ראיתי את שתי הדירות, אף אחת לא מצאה חן בעיניי, או שאולי מזג האויר הדיכאוני גרם לי לוותר. בראשונה בעל הבית לא היה בבית ופתחה לי את הדלת מאמנת כושר בת 29 את הדלת, ודיברה איתי עד שהגיע. היא התפעלה מהאומץ (או טימטום) להגיע לבד לניו יורק. היא התחזקה לאחרונה בדת כי הרגישה שחסרה לה תחושת השייכות למשהו. היא טענה שלי זה לא חסר כי אני רק מטייל ולא באמת גר כאן. בסוף הגיע בעל הבית, נתקענו אחד מול השני בלי מילים, כי כבר ראיתי את הדירה ואת החדר. ראיתי את הדירה השניה, היא הזכירה לי יותר מדי את תל אביב. אולי כי הזוג שעוזב אורז את חפציו, בגלל הבן אדם או הלונג שתלוי על הקיר או התיאור איך גם הסלון יצבע בבורדו “רק תביא מברשת ודלי”.
ליד תחנת האוטובוס קניתי לי משהו קטן לאכול. אני חייב להגיד שהם ממש מעצבנים עם הקטע הזה של מחיר + מס. אני כבר נדלק מהרעיון להיפטר מכל הסנטים האלה שאפילו הטלפון הציבורי לא מקבל והליצן דופק לי מחיר גבוה יותר.
נכנסתי אליה שוב מנסה לחשוב על זאת של הכרמל. בלונדון חופרים לך עם “שים לב לרווח”, ופה קודחים עם “היזהר מהדלתות הנסגרות”, מעניין מה קורה אצלנו. חוץ מזה אני מבין שמאז האמפייר סטייט בילדינג לא ראיתי אפילו אחד מאלה. הרי אצלנו כבר היה מפוצץ משטח בצבא ירוק זית עם כתמים של חאקי, כולם נדחסים ומאחרים ביום ראשון בבוקר.
חזרתי להוסטל. למחרת שילמתי למתווך דירות תשעים דולר והוא שלח אותי לדירה ב125 לשבוע. רחוק יותר מ”העיר” אבל לפחות אבלה כאן קצת זמן.
loading map - please wait...