26.07.2007
חשבתי לי על כך, כבר אז בעיר קורטיבה שבברזיל, אלא שלא היה מספיק ניסיון. פעם אחת במקום הנ”ל ופעם אחת במלון בפולין. לא, יא חבורת חרמנים. אני מדבר על פרטיות.
הפעם הראשונה שבה ישנתי בחדר לבד, הייתה במשלחת לפולין. לא ברור איך הגעתי למצב הזה, אבל כך הייתה החלוקה. כבר יצא לי לישון לבד בחדר, אבל מעולם לא בחדר משלי. כל החיים שלי הייתי בחדר משותף. עם אחי הקטן בבית, עם עוד 7 אנשים בחדר בצבא (או יותר באוהל) ולא עם לא ברור כמה בחדר בהוסטלים בדרום אמריקה.
“זה בטח מוזר לגדול עם ארבע אחים ואחיות”. אולי אבל זה הדבר היחיד שאני מכיר. “עד עכשיו”. כן עד עכשיו כשיש לי חדר לבדי, בברונקס, בניו יורק של אמריקה.
אין לי איזו תחושה מיוחדת בזה שיש לי חדר לבד. בקורטיבה הרגשתי… אני לא יודע, חופשי? מה שאני כן יודע שזה יהיה לי חסר כשאני אחזור הבייתה. רק כשזה לא יהיה לי כבר אני פתאום ארגיש ששם רחוק בניו יורק היה לי את זה. כל מיני דברים קטנים. מה שעולה לי עכשיו בראש זה לנעול את החדר.
כאן אני נועל את החדר, ואת הבית. רק כדי שלא ישדדו ממני את זיעת עמלי. לא כדי שאף אחד לא יפריע לי. באחת הפעמים הבודדת שחבר בא לישון אצלי בתיכון, הוא נזכר פתאום שלא נעלנו את הדלת. “למה לנעול? אנחנו כאן, לא?” הוא הופתע. אני מניח שבסוף אהיה כמוהו, אהיה חייב לנעול את החדר.
לשניה חשבתי שזה מה שהפריע לי להתגבר עד כה, אבל יש לי אח שקטן ממני מעט, וישן איתי ביחד באותו חדר ונראה שאינו סובל אפילו מעשירית התסביכים שיש לי. אצל הקיבוצניקים זה לא גרם להתכנסות פנימה, אלא חישל אותם. לפחות את רובם, אולי יש גם כאלה שזה דפק אותם.
זה עבר לי והלכתי לחפש מישהו, כדי שלא אהיה בודד. יכול להיות שאני מופנם כי זה בערך המקום היחיד שבו הייתי יכול להיות לבד. ואולי הסיבה שלי לבעיות יחסי האנוש שלי היא כי מעולם לא הייתי צריך לנקוף אצבע כדי שיהיה מישהו לידי.
loading map - please wait...