15.08.2007
סוף סוף לקחתי את ה- Connection is available to M-60 bus to La – Guardia Airport. ויצאתי מאושר כולי אל מקום שבו אני יודע שמישהו יחכה לי שם, במעלה המדרגות הנעות, כולו מאושר לראות אותי עם שפתיים גדולות – סימן הזיהוי הרשמי של המשפחה (טוב זה והאות R שרשומה בערך על כל פריט אפשרי בבית למעט החתול והכלב ואני מניח שזה רק עניין של זמן).
כשדיברתי איתו בטלפון, הוא הזכיר לי מישהו, אבל רק כשנחתתי הבנתי את מי. את סף, מיודעי משכבר הימים בדרום אמריקה. המראה – בפנים, בגובה, בלבוש, במשקפיים ויותר מזה. בהתנהגות, התגובות, המחוות, התנועות, הבעות הפנים, שפת הגוף. ומעל לכל הדיבור, המילים, המשפטים, בין אם זה היה באנגלית או בעברית.
כמו ויל סמית’ נחתתי לתוך חתיכת בית מפואר אחו שלוק. נזרק מאיזה רחוב ברונקס טיפוסי אל הדודה והדוד והרועה הגרמניה המקסימה שלהם. ישבנו לאכול ארוחה שהסתימה רק אחרי שכל נתח הבשר הענק והמגש הנאה של תפוחי האדמה בשמנת (מתכון של אימא , כמו בבית), חוסלו לחלוטין. רק אז, אחרי שהבהיר לי הדוד כמה נימוסי שולחן בסיסיים, העז לשאול האם שבעתי. היה אפשר למלא כדור פורח עם כמות האוויר שפלט כשנאנח לרווחה, כשישרתי לו כי אין לו מה לפחד מאימת האימא הפולנייה שלי, כי פשוט אין לי כבר מקום. טוב חוץ מקופסת הקינוחים שבבטן, שבה תמיד יש מקום. בעיקר אצלי…
למרות שאין להם שום צורך כלכלי בכך, אישתו עובדת כמזכירה בבית הספר היהודי. היא הזכירה לי את אתל, אישתו של ג’ו טריפ, כשהרהרה בקול ברבנים. “הנשים שלהם כל כך יפות ומטופחות. למה הם לא יכולים להשקיע בעצמם קצת?” אני באמת לא יודע מותק, הם כמו הפרופסורים המטורפים האלה – ענה לה הדוד. “כנראה שהם אותו סוג של אנשים, שמתעסקים יותר ברוחני ופחות בחומרי. לכן גם פחות איכפת להם איך הם נראים.” זאת הייתה הטענה שלי ושגררה מיד את תגובתו של הדוד “אז מה התירוץ שלך למראה שלך?” ומאותו רגע והילך הוא העיר את עיניי לגבי כל ספר (ליתר דיוק, מעצב שיער) שראינו בתקווה שאואיל לגזוז את מחלפותיי שגודלו מרגע שיחרורי מהצבא, ולגלח את זקני שטופח מאז שגלעד שליט הצטרף לרשימת החטופים.
ת’כלס רוב השיחות שלנו נסובו סביב המשפחה. מי אבא/ דוד/ סבא/ בן דוד של מי – החלק שאבא לא בדיוק הצליח להסביר לי (אולי בגלל דלילות החמצן בגובה של 4,000 מטר מעל פני הקרקע), ועל מה כל הסכסוכים והמריבות סטייל אופרת סבון –מה שאימא שלי הייתה מאוד שמחה לדעת. כך גם היה כשנסענו לבילוי האמריקאי הידוע של ימי שבת בבוקר – ג’ודו. ואז נסענו לעשות מה שאנשים באמת אוהבים לעשות כאן בימי שבת בבוקר, ובאופן כללי – קניות. כמובן שנסענו לשם חתיכת מרחק שהוקדש לנושאי ערבים
(שישרפו), פוליטיקה (שמאלני ארור), מכונית הב.מ.וו (יימח שמם של הגרמנים האלה) ומקסיקנים (העתיד הנוראי של ארה”ב).
הדיבורים האלה הטרידו אותי, מה הוא גזען? “כן אני גזען, אם אתה שואל.” כיאה לדרומי אמיתי. אבל זה עורר בי נקודה שתמיד הדחקתי מתחת לחזות הדמוקרטית והסובלנית שלי. הרי בסופו של דבר לא כולנו שווים, אולי מבחינת החוק, מבחינת זכויות. אבל מבחינת חובות אנחנו שונים. כמה שתרצו להגיד שגברים שווים, הם עדיין שונים. ולגבי סוגי אנשים שונים, אני נזכר בספר שאמר פעם: אתה רואה קבוצה של אפרו אמריקאים נעים לקראתך. אם אתה עובר לצד השני אתה נחשב גזען, אם אתה נשאר באותו צד אתה עושה את זה כדי לא להחשב גזען. ואם אתה לא חושב כלום – סליחה אבל אתה כנראה מכוכב אחר. זה נראה גזעני בזמנו ולא פוליטקלי קורקט אבל אמיתי.
כל העניין היה פשוט וקל מבחינתי, פשוט כי לא הייתי צריך לחשוב. לתוך החנות וישר אל תוך חדר ההלבשה. כך שתפקדי בכוח היה להתלבש ולהתפשט, כשהוא מניח את הבגדים בחוץ. “אני משלם” ניסיונות הויכוח שלי עלו בתוהו. “צריך שני אנשים כדי להתווכח. אני לא מתכוון להגיב ואני לא רואה אף אחד אחר פה שמדבר עברית”. למרות שהתעקש שעליי לנצל את ההזדמנות וללמוד אנגלית. זה היה ממש נפלא, נהדר “עם מלתחה שכזו תוכל ללכת להרצאות, כי איך שאתה לבוש עכשיו אתה יכול ללכת מקסימום לספריה.” אני מצידי אמרתי לו שהוא לא יכול לקרוא לאישתו ולכלבה שלו מלעונה. הו טען שכן, כי הוא לא יודע מה המשמעות של זה. גם השיר ” יא שרמוטה, יא מלעונה, יא משעורה, יא זונה” לא שיכנע אותו.
רק אז נפל לי האסימון (אמיתי לא כרטיס החיוג) והבנתי שאלו אמורים להיות בגדי היום יום שלי, לא לבוש חגיגי של פעם בשנתיים. זה בא לי שוב כל כך רע, לחזור להיות סטודנט. אני כבר לא יכול לחזור ולהיות בן נוער מצוברח, או מטייל מופרע אחרי צבא. לבוש מכנס מטורזן, חולצה מגוהצת, נעליים איטלקיות וחגורת עור. אני טוען שהבגדים לא עושים את האדם אבל חבל שאף אחד לא שאל את דעתי.
האירוני בזה שהדוד שלי, שכה דוגל בהופעה חיצונית, כלומר במה שאנשים חושבים עלינו, לא שם זין על דעת הקהל העולמית, בקטע של פוליטיקה. אני לא שם זין על העולם, הוא בכל מקרה מגזים ומקצין ומנפח את הקונפילקט היהודי – פלשתיני הרבה מעבר לכל פרופורציה. אם זה לא מה שאני טוען לגבי הופעה חיצונית. חוץ מזה מה הטעם שהרושם הראשוני של אנשים לגבי יהיה חיובי, אם אני פשוט אדם אחר.
כמה מהשאלות שחשבתי שאני חייב לשאול אותו פשוט נעלמו. כמו העניין התמוה של המגורים שלו בחו”ל, ואיך זה משתלב עם הגישה הימנית הקיצונית שלו, או עניין הילדים שאין להם, והכלבה שהיא ממש כמו הבת שלהם (אני יכול לדעת אם העניין הוא מבחירה או מבעיה). רק באחד הסיבובים עם הכלבה, תהיתי למה כל כך שקט מסביב. אם זה כי כולם כמוהם בלי ילדים או כי זה יום ראשון בבוקר. העלתי רק את האפשרות השניה, אבל הוא התייחס אל הראשונה. הו, כמה רעש יש כאן בימי בית הספר, המכוניות, האוטובוסים, הציפצופים, הילדים.
ביליתי לילה נוסף איתם, נלהב ממערכת הקולנוע הביתית, מהבריכה, מהמכונית, הכלבה (שממנה אני חייב להודות הכי התלהבתי) ומהבית. הבית, הכל כך ריק. בודד ומנוכר כמו קראוון של אבט”שים כשמחצית המשפחה טסה לכאן לפני שנה. כמו זה של הקרובים מקווינס – ריק, כי הם בארץ עכשיו. כמו הבית שאני חוזר אליו עכשיו, קן שכל הגוזלים עזבו אותו. וגם אני חוזר אליו רק כדי לעבור לחדר בחיפה.
loading map - please wait...