19.08.2007
אמרו לי להרגיש בבית, רק קופצים שניה לחברים.
הרגשתי כמו בבית והדחתי כלים, את כל שלושת כוסות התה שהיו מונחות בתחתית כיור פלדת האל חלד.
לא עשינו שום דבר מיוחד. התפללתי ליום הזה. “אתם צריכים להבין שזה מה שאני רוצה יותר מכל. חוצ’מזה, איך אני ארגיש בבית אם מתייחסים אליי כאל אורח?” בפעם הראשונה שפיניתי כלים מהשולחן, הורו לי להניח אותם, כנ”ל גם בפעם השניה. בפעם השלישית שהרמתי את כלי האוכל קראו לי, וששאלתי מה? ענו בחיוך – תמשיך.
בהתחלה היו השאלות האלה – מה אתה רוצה לעשות? כלום. מה אתה רוצה לאכול? מה שיש. מה תשתה? מים. מה אפשר לעשות למענך? שבו. ובכל זאת עשינו – נסענו, קנינו, אכלנו, טיילנו, הסתובבנו ושתינו. כך היה בהתחלה, אבל לאט לאט זה החליק. פעם היו עצבניים, פעם היו עייפים. וזה מה שרציתי מלכתחילה: שלא יהיו במיטבם, כי אז הם מארחים. ורק כשהם אמיתיים – מבולגנים, כועסים, עצובים, נרגזים, מותשים – נוח לי לידם. אז הבית שלהם הופך להיות ביתי.
אם יש דבר שקשה עליי הוא שיעשו למעני, יותר נוח שיעשו למען עצמם, אם בכלל. הכי טוב לי לעשות למענם. בגלל זה הנחתי להם עוגה כשחזרו מהארץ, או הג’לית לטל שנסעה לקוסקו, הבמבה (שהפכה לאפיקומן) בליל הסדר לנועם, יעל וחבורתם. כמו משחק הילדים “הענק וגנו”, הגרסה שלי למתן צדקה בסתר לאלה שלא זקוקים לצדקה.
בגלל זה אני מתארח כזה גרוע. “פה במרכז אטלנטה נמצא האקווריום הגדול. אקח אותך לשם אם תרצה, אוי, כמה פעמים כבר ביקרתי בו.” אין צורך בכך. לא להפריע, צל חולף ולא יותר, צל חולף בשדה. מצנן ומקרר את להט השמש הקופחת בשדה השיפון. להקל, לא להעיק והכי חשוב לא להיות במרכז העניינים, לא להיות הנושא. איך אני מבקש דבר כזה? הרי זה משמעות האירוח, זה המשמעות של להיות אורח? אם כך לא אתארח. כי אני לא מעוניין במארחים אלא בחברים במשפחה. אלה שירגישו טוב מספיק כדי לגרש אותי בלי נימוס, או לבקש שלא אגיע כי הם עסוקים מדי היום.
כמה ניסיתי לגרום להם לעשות את זה, לגרום להם להגיד לי “לא”, מבעד לרחשי הטלפון הציבורי שממנו אני מתקשר. “לא היום”. בחנתי את גבולותיי, ביקשתי לבוא בעוד רבע שעה. לא התקשרתי כלל או התקשרתי בשעות לא נוחות. אבל הם? “רק תבוא” הם אמרו. מה אם אפריע לכם כשתרצו לצאת? “אנחנו לא יוצאים”.
הם השאירו לי מפתח כשנסעו לסופשבוע. ניסיתי שיטה אחרת, לה היה לי מה לחפש בדירה הריקה שלהם. הגעתי אליה רק לקראת בואם, כדי להפתיע אותם בפסטה ושניצלים שיחזרו. אבל המטרה הייתה בעיקר להפתיע אותם. והם נבהלו כראוי כאשר פתחתי להם את הדלת. חשבתי כשהצלחתי כשביקשו את המפתח למען הבן דוד שהגיע איתם. לא ביקשתי אותו בחזרה, אלא שהתברר כי הם פשוט שכחו להחזיר לי אותו…
הייתי יושב ומקשיב ל”טיול” שלהם בארץ, גם ביקור קשה לי לקרוא לי לזה. מבצע צבאי מאורגן עם לו”ז מסודר, לוגיסטיקה מסודרת, משמעויות, סדרי עדיפויות. לי זה היה נראה חסר הנאה לחלוטין. שנתיים הם לא ביקרו בארץ, לולא החתונה של אחותו, אני לא יודע עוד כמה זמן הם היו מושכים את זה. הרגשתי רע שככה נראה הביקור המולדת שלהם: דחוס, קצר, לחוץ, אינטנסיבי, עמוס, לחוץ, ולכן מתוזמן ומאורגן בדייקנות: המשפחה שלו, המשפחה שלה, חברים מבית הספר, חברים מהצבא, חברים מהלימודים, חברים מהעבודה, קרובים קרובים, קרובים רחוקים… כי יש להם רק שבועיים (כולל טיסות וההתאוששות מהג’ט לג). כדי באמת להנות מביקור שכזה צריך לפחות שלוש שבועות.
רק בפעם האחרונה לפני שטסו באמת הרגשתי באמת בבית. הלכו לחברים וחזרו. כל אחד יושב בפינה שלו עם ספר עב הכרך שלו באנגלית (הארי פוטר האחרון וצילה של הרוח) או ספר מועט הדפים בעברית (דבש אריות). בחוץ גשם וסערת ברקים כמו שיכול להיות רק בעיר הזאת שנחנקה כל היום מהחום, הלחות והשמש הקופחת. לעמוד בחלון ולראות את הברקים מעל גורדי השחקים של המידטאון.
“החלון בחדר שלו פתוח?” כולם מזנקים בהיסטריה לחדר, כי התשובה ברורה. מחזיקים מייבש שיער, סחבה ודלי כדי לטפל בנזקי הסערה. “החדר שלו…” הבנתי שאני נשאר לישון, וכבר הרגשתי מספיק נוח כדי אפילו לא לפתח אפילו ניצוץ של התנגדות.
loading map - please wait...