24.08.2007
כל הסיפור הזה התחיל בברילוצ’ה.
אני מתקשר הבייתה, ומתחיל בסיבוב: אימא, אבא, אח קטן, אחות קטנה, אח קטן, אחות גדולה ובעלה (גיסי). שבעה אנשים. אני זה שטס לחו”ל, אני זה שמטייל, הם שואלים אני עונה. אותן שאלות, ואני חוזר ועונה אותו דבר. זו הרי השיחה הראשונה שלי מחו”ל.
עכשיו, גם אחרי חצי שנה, השיחות האלה עדיין לא השתנו. את הקטע של המיילים כבר קלטתי. אין טעם לשאול אותם על השגרה שלהם, אז אני מספר להם מה אני עושה. אבל רבאק! אני לא מתקשר כדי לספר אלא כדי לשמוע.
מצאתי פיתרון, אני מדבר רק עם ההורים, וגם שם יש את כפילות המידע הזאת. מה אני? בלואיס וקלארק זה עבד מצויין, אני צריך להיות סופרמן?! כדי שיחשבו לדבר איתי בו זמנית בשני טלפונים על אותו קו? אני חושב שהתפתחנו מאז. עכשיו גם איתם אני מדבר בעיקר בצ’אט, אולי כי יותר קל לי להתבטא בכתב. אבל ברגע שהם מתחלפים אני דבר ראשון שולח אותם לקרוא את השיחה עד עכשיו כדי שלא אצטרך לחזור על עצמי.
בגלל כל הסיפור של המידע במשפחה הולך סיבובין סיבובין. מכיוון שאני לא באמת מכיר את הדודים שלי בחו”ל ההורים שלי שולחים אותי אליהם, “הם כועסים, למה לא התקשרת?” או ” תתקשר, הוא יזמין אותך אליו.” האחרון היה אל הדוד שאכן הזמין אותי אליו, אבל רק כשידעתי את זה בוודאות התקשרתי אליו. צבוע? מנצל? אולי, אבל אין לי בדיוק נושאי שיחה איתו חוץ מהעובדה שיזמין אותי אליו – על חשבונו.
זה מסתבך כשמתחיל המידור המשפחתי. הבת דודה הודיעה לי על תינוק חדש במשפחה. “אבל אל תספר לאימא, אני לא חושבת שסיפרו לה עדיין….”. או שכל הסיפור הזה נהיה אבסורד. אני יושב בספריה בברוקלין, ומנסה לתאם בין ההורים שלי ואחי הקטן ולהסביר להורים שהם יכולים לשבת לאכול כי אחי הקטן בדיוק אוסף את אחותי הגדולה ובעלה.
אני צריך לשבת עם אבא שלי כנראה ולהסביר לו את חוסר היעלות והבזבוז במערכת הזו. בחייאת הוא מהנדס (או מנתח) מערכות מידע. יאללה בוא נקים איזה מסד נתונים מרכזי, נשדרג אותו ב-RSS וכל פעם שמשהו חדש במשפחה שיקליד. כל השאר פשוט יקבלו את בעידכון יעיל.