31.12.2007
הוחלט לקחת אותה למקום שבו כל תייר בארץ צריך לבקר, ולדעתי גם מאוד רומנטי בתור בילוי עם תיירת מחו”ל.
אספנו את עצמנו, ביררנו שעות, לקחנו את עצמנו בבוקר ונסענו. היא כבר ביקרה שם עם קבוצת הנינג’ות הבת לאומית שלה, אבל אמרה שלא הספיקה לראות הכל או מספיק.
יד ושם – זאת הייתה סוג של שואה בשבילי, אבל מה לעשות. האמת שגם ככה לא ביקרתי במוזיאון החדש, אז ניצלתי את ההזדמנות לסגור את הפינה הזאת. הם דאגו לעטוף את המבנה החדש מכל הכיוונים לכבודו של נשיא העולם החופשי, או איזה שקר אחר שכזה. אז טיילנו לנו שם יחד עם מדריך ועוד תייר שלא ברור מאיפה הוא הגיע, אבל נראה כאילו חברה שלו הייתה צריכה להיפטר ממנו בבוקר הזה, אז היא אמרה לו משהו בסגנון של:
“היי, יש מוזיאון על שישה מיליון אנשים שנרצחו. אולי תלך לטייל שם?”
“אבל מותק, אני רוצה להיות איתך.”
“חמוד, אבל אני צריכה לעבוד היום. לך, תהנה אני אדבר איתך יותר מאוחר.”
כך עבר לנו סיור מדכא במיוחד ביד ושם. מלבד כמובן שעלתה במוחה של הגברת השאלה “מה הבנות במחנה ריכוז היו עושות כשהיה להן מחזור?”. לא הייתה לה בעיה לדבר עם המדריכה, בכל זאת היא הייתה בת. רק מכיוון שהיינו שם עוד זוג גברים, היא דאגה ללחוש לה את זה קרוב. מה שיפה במוזיאון החדש, זה שמחלקים לכל קבוצה אוזניות שמחוברות ישירות למיקרופון של המדריך.
הגברת כמובן שכחה לחלוטין מהמיקרופון, ולכן ברגע ששאלה את השאלה הסתכלה עליה המדריכה ואמרה לה “את יודעת שהם שומעים אותנו, נכון?”
הגברת הסתובבה אחורה כדי לראות אותי מחזיק את עצמי לא להיקרע עליה מצחוק באמצע יד ושם, ואת הבחור שתוהה לעצמו מה הקשר של זמן מחזור של מטולטת למחנה ריכוז.
סיימנו את הסיור שלנו ביד ושם וחזרנו הבייתה. נתתי לה סקירה קצרה איפה היו הסבים והסבתות שלי בזמן השואה (סבא – ברח מליטא לרוסיה, סבתא – ברחה מפולין לרוסיה, סבא – אושוויץ III, סבתא – אושוויץ II). ונסענו הבייתה בדממה. ככה זה אחרי שאתה חווה את הטראומה הזו, לוקח לך זמן להתאושש. בטיול לפולין זה תמיד לקח לנו כמה שעות של נסיעה, בלאו הכי היו לנו תמיד משהו כמו שמונה שעות נסיעה ממקום למקום. ותמיד היינו נזכרים איך הג’ינג’י הסתום הזה ירד מהאוטובוס בטרבלניקה עם בלונים מנופחים והתחיל לשיר “היום יומהולדת, היום יומהולד…” עד שמישהו השתיק אותו.
אספנו את עצמנו, ביררנו שעות, לקחנו את עצמנו בבוקר ונסענו. היא כבר ביקרה שם עם קבוצת הנינג’ות הבת לאומית שלה, אבל אמרה שלא הספיקה לראות הכל או מספיק.
יד ושם – זאת הייתה סוג של שואה בשבילי, אבל מה לעשות. האמת שגם ככה לא ביקרתי במוזיאון החדש, אז ניצלתי את ההזדמנות לסגור את הפינה הזאת. הם דאגו לעטוף את המבנה החדש מכל הכיוונים לכבודו של נשיא העולם החופשי, או איזה שקר אחר שכזה. אז טיילנו לנו שם יחד עם מדריך ועוד תייר שלא ברור מאיפה הוא הגיע, אבל נראה כאילו חברה שלו הייתה צריכה להיפטר ממנו בבוקר הזה, אז היא אמרה לו משהו בסגנון של:
“היי, יש מוזיאון על שישה מיליון אנשים שנרצחו. אולי תלך לטייל שם?”
“אבל מותק, אני רוצה להיות איתך.”
“חמוד, אבל אני צריכה לעבוד היום. לך, תהנה אני אדבר איתך יותר מאוחר.”
כך עבר לנו סיור מדכא במיוחד ביד ושם. מלבד כמובן שעלתה במוחה של הגברת השאלה “מה הבנות במחנה ריכוז היו עושות כשהיה להן מחזור?”. לא הייתה לה בעיה לדבר עם המדריכה, בכל זאת היא הייתה בת. רק מכיוון שהיינו שם עוד זוג גברים, היא דאגה ללחוש לה את זה קרוב. מה שיפה במוזיאון החדש, זה שמחלקים לכל קבוצה אוזניות שמחוברות ישירות למיקרופון של המדריך.
הגברת כמובן שכחה לחלוטין מהמיקרופון, ולכן ברגע ששאלה את השאלה הסתכלה עליה המדריכה ואמרה לה “את יודעת שהם שומעים אותנו, נכון?”
הגברת הסתובבה אחורה כדי לראות אותי מחזיק את עצמי לא להיקרע עליה מצחוק באמצע יד ושם, ואת הבחור שתוהה לעצמו מה הקשר של זמן מחזור של מטולטת למחנה ריכוז.
סיימנו את הסיור שלנו ביד ושם וחזרנו הבייתה. נתתי לה סקירה קצרה איפה היו הסבים והסבתות שלי בזמן השואה (סבא – ברח מליטא לרוסיה, סבתא – ברחה מפולין לרוסיה, סבא – אושוויץ III, סבתא – אושוויץ II). ונסענו הבייתה בדממה. ככה זה אחרי שאתה חווה את הטראומה הזו, לוקח לך זמן להתאושש. בטיול לפולין זה תמיד לקח לנו כמה שעות של נסיעה, בלאו הכי היו לנו תמיד משהו כמו שמונה שעות נסיעה ממקום למקום. ותמיד היינו נזכרים איך הג’ינג’י הסתום הזה ירד מהאוטובוס בטרבלניקה עם בלונים מנופחים והתחיל לשיר “היום יומהולדת, היום יומהולד…” עד שמישהו השתיק אותו.
הגענו הבייתה בדממה.