28.12.2007
קמנו והתארגנו לטיול משפחתי בעיר העתיקה, לכל אתרי המורשת הנוצרית והיהודית שכל התיירים חייבים לראות.
זה התפקיד של אבא שלי, כל קרובי המשפחה הלא ברורים שיש לנו מחכים לסיבוב ירושלים עם אבא שלי ,גיבור מלחמות ישראל (ובעיקר יום הכיפורים). שמאמץ את התפקיד הזה בשמחה של מדריך תיירים על אף שהאנגלית, בואו נודה על האמת איננה שגורה בפיו. טוב, טוב, אין לי שמץ של מושג איך הם מבינים מה הוא אומר להם אבל הם מבינים ונהנים אז אני מה ‘כפת לי?
זה התפקיד של אבא שלי, כל קרובי המשפחה הלא ברורים שיש לנו מחכים לסיבוב ירושלים עם אבא שלי ,גיבור מלחמות ישראל (ובעיקר יום הכיפורים). שמאמץ את התפקיד הזה בשמחה של מדריך תיירים על אף שהאנגלית, בואו נודה על האמת איננה שגורה בפיו. טוב, טוב, אין לי שמץ של מושג איך הם מבינים מה הוא אומר להם אבל הם מבינים ונהנים אז אני מה ‘כפת לי?
אחי ואני, שדרך אגב נראים כמו תאומים זהים למרות ההפרש של כמה שנים ביננו, הולכים משני הצדדים שלה כמו זוג שומרים ראש. בעוד אבא הולך מלפנים ומתמקח עם הסוחרים בנוגע למתנות שהיא קונה למשפחה ולחברים. זה היה הרבה יותר נוח מהשיטה שבה עבדנו בקוסקו, כשאבא שלי ואני הלכנו לעשות את מסע קניות התיירים שלנו – אבא מחליט מה הוא רוצה ואני צריך לתרגם בספרדית עילגת את הדרישות שלו לסוחרי השוק המקומיים (“מאיפה אני יודע איך אומרים מסבחה בספרדית? איך בכלל אומרים את זה בעברית”).
דרך כנסיית הקבר, שבה ביקרתי לראשונה רק שבועיים לפני, שם גילית הגברת תיירים שאיתה הייתה בשדה התעופה, ואבא שלי גילה מישהו שהוא מכיר מהיכן שהוא. בדרך כלל לאבא יש שיטה מאוד נוחה לגלות מי זה, אבל היא עובדת רק שאותו אדם מופיע בטלוויזיה. האיש מופיע על המרקע, אבא זועק בהתפעלות – “היי אני מכיר אותו, מאיפה?.. מאיפה?…”. ברגע שמופיע הכתובית המודיעה מי הוא הבן אדם המופיע על המסך, אבא שלי מודיע כמי שידע זאת מראש – “כן, זה כך וכך…” וכל המשפחה מתגלגלת מצחוק. הפעם השיטה לא עבדה, אבל יש כמובן את השיטה השנייה, שגם אני משתמש בה הרבה, לדבר עם אנשים שאין לך שמץ של מושג מי הם.
מה שלומך? כמה זמן לא ראיתי אותך, אז מה אתה עושה עכשיו? ולאט לאט אתה חולב את הפרטים הנדרשים לחבר את הבן אדם למקום ולזמן אליהם הוא שייך בחיים שלך.
חצינו את רחוב השלשלת בעיר העתיקה בדרכנו לכיוון הכותל המערבי.
מולנו עבר נער ערבי עם ערימת חולצות תיירים עטופות בניילונים. חלקן החליקו לו והוא התכופף להרים אותן. אולי ניו יורק עשתה לי את זה, גרמה לי להיות כל כך אדיש לסבלם של אנשים אחרים. אולי הייתה זו העובדה שהיה זה ילד ערבי, שאנחנו מטפחים כלפיהם רגשות של התנשאות כמו אל בני גבעון -“חוטבי עצים, ושואבי מים”. אולי הייתי מרוכז מדי בלשמור על הגברת, וכל דבר, גם זה, היה מבחינתי איום אפשרי, של ניסיון לכייס אותה, או לפגוע בה. בעוד אני מביט בו מתכופף להרים את ערימת החולצות הזו, הצטרפה אליו הגברת ועזרה לו להרים אותן בחיוך. דיגדג לי שם בחזה.
חזרנו הבייתה לערימה של המבורגרים עסיסיים, שאימא שלי הכינה מבעוד מועד.