29.12.2007
נחנו לנו את אחר הצהריים ואירגנו לגברת את התיק לקראת הנסיעה אל חבורת הנינג’ות שלה לנתניה. עצם הביקור שלה אצלנו הותנה בכך שהגברת תספיק להגיע אל האימון הראשון במוצאי שבת בנתניה.
חישוב זריז הראה שאם נעלה על האוטובוס הראשון לנתניה (קו 947 הארור שלוקח אותך לטיול ברחבי ארץ ישראל), ונתפוס מונית, אולי, אבל רק אולי, נספיק להגיע לנתניה בזמן.
לא בכדי נקרא הקו במחוזותינו קו תשע ארבע נצח.
הגברת נכנסה להתקלח, אני ניצלתי את ההזדמנות לרחוץ כלים. לא מתוך התנדבות ואהבת המולדת אלא מתוך ידיעה כי מה שיפה במערכת המים בדירה שלנו – זו העובדה שרק ברז מים חמים אחד יכול להיות פתוח. כלומר, אם בא לי פתאום לרחוץ כלים דווקא במים חמים, אז למישהו שמתקלח יהיה פתאום מאוד מאוד.
מה שגיליתי זה שמשהו דפוק במערכת המים שלנו, משום מה לא יצאה אף זעקת כאב או משהו בסגנון מכיוון המקלחת. אפילו ניגשתי לשאול אותה אם יש לה מים חמים והפלא ופלא, היו לה. איזו מערכת מים דפוקה אני אומר לכם…
בזמן שאני המשכתי לקלל את ניוטון הגברת סעדה את ליבה בפרוסת עוגה ותה. עד שזעקתו של אבא הרעידה את חדרי “גד אתם צריכים לזוז!”. האמת היא, שבניגוד להרגלי, לא הקפדתי יותר מדי על השעון, ומתי צריך לזוז. קפצנו לאוטו, כשהגברת מלפנים. היא לא צעקה שאט גאן אבל אבא שלי דאג לפתוח לה את הדלת, ואחרי שהיא העירה ש”גד בחיים לא היה עושה דבר שכזה” נכנסה פנימה ואני נדחקתי מאחור עם מזוודת הענק שלה והתיקים שלי.
התחלנו לסוע לכיוון התחנה המרכזית בדרך הארוכה. תמיד אנחנו חותכים דרך השכונות החרדיות, אלא שהפעם לא היה בטוח שכבר העיפו את מחסומי הדרכים.
אבא שלי הציע לגברת לרשום את מספר הטלפון שלי, הגברת הטחונה הסתובבה לה עם פלאפון שאבא שלה דאג להצמיד לה בכדי שיוכל לפקח עליה בכל רגע ורגע. זה לא שאני נותן את מספר הטלפון שלי ארבעים פעם ביום, אבל אני גם לא בן 70 סנילי שלא זוכר את מספר הטלפון שלו. רק שבאמת לא הצלחתי להיזכר בו. אבא שלה הציל אותי מהמבוכה הזו.
די הצלחתי להבין את רוב השיחה, למרות שהיא התנהלה בספרדית. על מה כבר בת נעורים יכולה לדבר עם אבא שלה? “כן אבא, אני צריכה עוד כסף. אבל אבא אני קונה הרבה בגדים. קר פה כמו הקוטב הצפוני!”. קפצנו בכיכר מאחורי התחנה המרכזית שם ציפתה לגברת הפתעה נעימה. עניין די מוזר למישהי ששומרת על הפרטיות שלה טוב טוב. ארון הבגדים הנייד שלה, כמה מפתיע, לא נכנס למכונת השיקוף. שני שומרים מיד התלבשו על המזוודה עצומת המימדים אחרי שביקשתי מהם להזדרז כי התיירת תאחר את האוטובוס שלה. ככה, לפני כולם, פתחו את המזוודה וחפרו בה טוב טוב בעוד הגברת עומדת בעיניים פעורות איך גברים שבחיים לא הכירה הופכים וממשים לה את הבגדים התחתונים. “אבל… זו המזוודה הפרטית שלי!”. כן? ו…
סגרנו את המזוודות ורצנו לקומה השלישית לתפוס את האוטובוס שנייה לפני שיצא. מצאנו לנו שני מקומות נוחים אחד ליד השני (ככה זה שעולים על קו 947 בתחנה הראשונה), דחקתי אותה ליד החלון והתיישבתי לידה. הגברת התקשרה למאהב חבר שלה מפרו, שלפניו הדגמתי את יכולתיי המרשימות – היכולת לצקצק בלשוני. דבר שכנראה נחשב במדינה הרחוקה שלה ליכולת על טבעית. לאחר מכן, היא התכוננה לשינה ולשם כך הוציאה את בובת הברני שלה, חסרת העין ומרוטת הזנב מהתיק והציגה אותו לפניי מה שהוביל אותי לשירה של שיר הברני המחודש:
I hate you, you hate me,
Let’s we all kill Barney,
Let’s tie him to a tree and cut his head,
And now that purple thing is dead.
Let’s we all kill Barney,
Let’s tie him to a tree and cut his head,
And now that purple thing is dead.
“אתה רשע” אמרה לי והתכרבלה לי על הזרוע.
את רוצה לרשום את מספר הטלפון שלי? שאלתי.
“לא, למה?”
למקרה שתרצי להתקשר?
“לא, תודה.”
מצויין, נטל אחד פחות.
היא חיבקה את הבובה שלה והניחה את הראש שלה על הכתף שלי בכוונה להירדם.
“זה מפריע לך?” שאלה.
לא, עניתי לה. אני לא באמת מניח שזה היה משנה לה משהו.
היא נרדמה ואני חשבתי לי על בובת הכלבלב שלי. הייתי ישן איתה כשהייתי קטן, כמו לבובה של הגברת שלידי הייתה חסרה לה עין והזנב שלה היה חצי מרוט. לאן היא נעלמה?
הגברת התעוררה ליד בית ליד “איפה אנחנו?” שאלה. שאלה מיותרת, דורשת תשובה מיותרת – אנחנו ליד בית ליד, עניתי.
“אה” נהמה וחזרה לישון. אחרי כמה שניות הרימה את ראשה שוב ושאלה אם נתניה היא התחנה הבאה. לא יודע.
“אולי כדאי שתשאל מישהו?”
תשאלי את.
“אני לא יודעת עברית” אמרה ונעצה בי מבט של “חכם גדול שלה”.
את רוצה לרשום את מספר הטלפון שלי? שאלתי.
“לא, למה?”
למקרה שתרצי להתקשר?
“לא, תודה.”
מצויין, נטל אחד פחות.
היא חיבקה את הבובה שלה והניחה את הראש שלה על הכתף שלי בכוונה להירדם.
“זה מפריע לך?” שאלה.
לא, עניתי לה. אני לא באמת מניח שזה היה משנה לה משהו.
היא נרדמה ואני חשבתי לי על בובת הכלבלב שלי. הייתי ישן איתה כשהייתי קטן, כמו לבובה של הגברת שלידי הייתה חסרה לה עין והזנב שלה היה חצי מרוט. לאן היא נעלמה?
הגברת התעוררה ליד בית ליד “איפה אנחנו?” שאלה. שאלה מיותרת, דורשת תשובה מיותרת – אנחנו ליד בית ליד, עניתי.
“אה” נהמה וחזרה לישון. אחרי כמה שניות הרימה את ראשה שוב ושאלה אם נתניה היא התחנה הבאה. לא יודע.
“אולי כדאי שתשאל מישהו?”
תשאלי את.
“אני לא יודעת עברית” אמרה ונעצה בי מבט של “חכם גדול שלה”.
אחרי שהתחלתי בספרדית ועברתי דרך אנגלית, הצלחתי סוף סוף לשאול מישהו את השאלה בעברית וגיליתי שהתחנה הבאה היא אכן נתניה.
קפצנו מהאוטובוס, ותפסנו לנו מונית. בצעד לא אופייני התמקחתי עם נהג המונית וחתכתי מעט מן המחיר. את היכולת להתמקח עם נהגי מוניות רכשתי מהנסיעות הלוך חזור לנמל התעופה בקוסקו שבפרו.
ירדנו במלון של הגברת, צבי הנינג’ה כבר ישבו מול ספילנטר והתחילו את דיוני הקורס.
“תודה, בחיים לא הייתי מגיע לפה בזמן בלעדיך.”
בטח שכן, היינו מסבירים לך והיית מגיעה לכאן בכיף. ביי.
התחבקנו חיבוק פרידה.
ירדנו במלון של הגברת, צבי הנינג’ה כבר ישבו מול ספילנטר והתחילו את דיוני הקורס.
“תודה, בחיים לא הייתי מגיע לפה בזמן בלעדיך.”
בטח שכן, היינו מסבירים לך והיית מגיעה לכאן בכיף. ביי.
התחבקנו חיבוק פרידה.
אחרי שתי דקות של טיול בנתניה שאלתי מישהי איך מגיעים בחזרה לתחנה המרכזית. היא בדיוק עשתה ג’וגינג לכיוון ואני הצטרפתי אליה עם המשא הכבד שלי.