30.12.2007
ככה תיכננתי לי להישאר בחיפה וללמוד למבחן בפיזיקה תיכונית. פחות ללמוד למבחן ויותר פשוט לא לראות אותה. כבר היה לי את אחותי הקטנה, שדאגה להבהיר לי שאימא שלי חושבת שאני חושש להיקשר אליה, והוביל אותי למסקנה הנכונה.
בהפסקת התרגול בכימיה, התקשרתי לד’, החבר מהדרום. קיימנו דיון חירום, שבסיכומו הם הודיעו לי (ממתי חברה שלו נכנסה לדיון הפרטי הזה?) את מה שחשבתי ממזמן כבר.
“אולי הגיע הזמן שתישתגע אחרי מישהי כבר. תקשיב שמישהי שואלת אותך מה אתה חושב עליה, זה אומר שהיא מעוניינת בך. בכל מקרה אני אסביר לך מה תעשה. פשוט תחזיק את הראש שלה בין הידיים שלך ותנשק אותה עם השפתיים החושניות והגדולות שלך”.
התרגול הסתיים. למחרת היה לי בדיוק שיעור אחד, אבל דאגתי להקליט את ההרצאה מהוידיאו למקרה שאני אחליט לעשות את זה. כלומר לא לחשוב פעמיים ולהעיף את עצמי קיבינימאט הבייתה, ולבלות איתה סופשבוע נוסף.
פתחתי את הדלת של החדר בכזו עוצמה שהשותף שלי י’ ושותפתו ללימודים, קפצו מהמקום. אמרתי להם שלום.
“הגעת למסקנה הנכונה?” הוא שאל אותי, הנהנתי בראשי.
פתחתי את הדלת של החדר בכזו עוצמה שהשותף שלי י’ ושותפתו ללימודים, קפצו מהמקום. אמרתי להם שלום.
“הגעת למסקנה הנכונה?” הוא שאל אותי, הנהנתי בראשי.
ותוך חמש דקות כבר הייתי בדרכי לתפוס את האוטובוס הבייתה.
ככה הגעתי הבייתה ביום רביעי, והפתעתי את המשפחה שלי. ישבתי לדגור על התרגילים למבחן עד שאקבל סוף סוף את הטלפון שיקפיץ אותי לאסוף אותה מהתחנה המרכזית.
אספנו אותה, ד’ אחותי הקטנה ואני. היא כמובן כבר הפכה להיות חברה של השומרים בזמן שחיכתה לנו בכיכר האחורית של התחנה המרכזית.