06.01.2008
לא יכלתי להגיד לה ככה שלום. היה חסר משהו. אני חושב עליה עומדת באמצע הסלון שלנו. מכנסי ג’ינס ומעיל פוך לבן. עומדת ומביטה בי ככה. איך ככה? – אני לא יודע במבט של אני לא יודע מה. לא שוק, לא הלם אולי כנראה סתם חוסר הבנה. חוסר הבנה מוחלט של מה שאני רוצה ממנה, או מה שהיא רוצה ממני.
המראה הזה שלה נתקע לי בראש, הפעם אני לא אהיה ישראלי טיפוסי. אני אגיד לה שלום כמו שצריך.
התיכנון שלי היה שאחד החברים שלי יקפיץ אותי לתחנת הרכבת ומשם אני אקח רכבת לנתב”ג כדי להגיע לפני הטיסה שלה שיוצאת בארבע לפנות בוקר. זה היה אמור להיות מחר בלילה. הלכתי לי לישון מאושר על כך שאני אספיק לראות אותה בכל זאת אולי פעם נוספת ולהגיד לה שלום כמו שצריך. השעון המעורר שלי צלצל. הרמתי אותו כדי לסגור אותו ולקום להתקלח רק שאז חשבתי לעצמי…
“למה לעזאזל, אבא מתקשר אליי?”
ואז עלתה בי השאלה הנוספת…
“למה בחמש וחצי בבוקר?”
את ההבנה שהיא טסה היום בבוקר, ולא מחר בבוקר, עיכלתי תוך כדי זה שאבא שלי שואל אותי אם אני מגיע.
“זה לא מחר בבוקר?”
כן, מקרה קלאסי של חוסר הבנה ביני לבין אבא שלי. הוא הציע לי להפרד ממנה והעביר לה את הטלפון.
“מי זה?”
“גד”
“אה.” אם רק הייתי יכול להתבאס יותר, התבאסתי.
“טוב, אני מקווה שנהנת פה.”
“כן, תודה. הייתי אתמול איפה שאתה לומד”.
“חבל שלא התקשרת.”
“לא זה בסדר. ביי.”
“ביי.”
ישבתי במיטה שלי. י’ כמובן התעורר שמע אותי.
“היא טסה היום, אה יא סתום?”
“כן”.
ואז עלתה בי השאלה הנוספת…
“למה בחמש וחצי בבוקר?”
את ההבנה שהיא טסה היום בבוקר, ולא מחר בבוקר, עיכלתי תוך כדי זה שאבא שלי שואל אותי אם אני מגיע.
“זה לא מחר בבוקר?”
כן, מקרה קלאסי של חוסר הבנה ביני לבין אבא שלי. הוא הציע לי להפרד ממנה והעביר לה את הטלפון.
“מי זה?”
“גד”
“אה.” אם רק הייתי יכול להתבאס יותר, התבאסתי.
“טוב, אני מקווה שנהנת פה.”
“כן, תודה. הייתי אתמול איפה שאתה לומד”.
“חבל שלא התקשרת.”
“לא זה בסדר. ביי.”
“ביי.”
ישבתי במיטה שלי. י’ כמובן התעורר שמע אותי.
“היא טסה היום, אה יא סתום?”
“כן”.
קמנו והתראגנו בשקט. אנחנו יודעים לא להציק אחד לשני כשאנחנו עצבניים, י’ ואני. הוא יודע, אני בדרך כלל צריך שהוא יסביר לי את זה ורק אז אני עוזב אותו. אבל בכל מקרה הבוקר זה הזמן שאני מציק לו, ההיפך מתרחש בלילה. ככה שהוא לא הטריד אותי. אני הייתי עסוק בלחשוב על זה שאני לא אראה אותה יותר, לפחות בשנה הקרובה. יצאנו החוצה והתחלנו ללכת לעוד שיעור של “הגיע זמן לישון” עם ד”ר יענקילבסקי, אבל הראש שלי היה רחוק לחלוטין מהמקום הזה, מהשותף והשכן שלי שהוציאו את “המירמור בוקר” שלהם.
הטלפון שלי צלצל. אבא שלי התקשר אליי.
“גד.”
“מה?”
“היא פיספסה את הטיסה שלה.”….
דאגתי להעיר את כל מעונות האוניברסיטה עם זעקת השמחה שלי.
הטלפון שלי צלצל. אבא שלי התקשר אליי.
“גד.”
“מה?”
“היא פיספסה את הטיסה שלה.”….
דאגתי להעיר את כל מעונות האוניברסיטה עם זעקת השמחה שלי.