09.02.2008
אתה לא תתפרק לי. תחזיק את עצמך. חומות ביצורים על קופסת מתכת קטנה שפעם התפללת שמישהי תבוא ותיפתח אותה כבר. ועכשיו הקופסה הזו מתגלה כאסון לא קטן. כמו תיבת פנדורה למין
האנושי. היא מכילה את הדברים היפים שבשבילם שווה לחיות אבל את כל הדברים הרעים שבשבילם ובגללם שווה למות. לבנה אחרי לבנה, אני בונה חומות מחדש. סוגר את הלב ואת הפה. אין לי מה
להגיד. איני רוצה שום חלק בחייו של אף או אחת בעולם. אני רוצה שיניחו לי לנפשי, כל אחד מת לבד ואין שום סיבה שגם החיים שלי לא יהיו ככה, בדיוק כמו המוות – בודדים. אינווידואלים.
איין ראנד – איר איי קום.
הרגש גוסס. אני מחזיק את הצוואר שלו בידיי, וכמה שנעים לי לשחרר אותו מפעם לפעם להרגיש קצת איך זה. אני מבין שאני הורג למען מטרה טובה. “הקם להורגך, השכם להורגו”‘. הוא
משתולל ומגייס לעזרתו את האהבה ואת שאר יכולתיו המיוחדות: השנאה, הכעס, הייאוש.
לא עוד, איני מוכן לשלטון הטרור הזה. אני רוצה את הדמוקרטיה השקטה והיציבה שלי. מחר אעמוד בראש חוצות ראשי ואכריז על חזרתו של המלך הישן שהודח מכיסאו.
“הרגש מת, יחיה ההיגיון!” הרציונליזם, ההיגיון והתבונה, יכהנו כיועציו הבכירים. את הרגש נהרוג, נחזיקו תחת משמר כבד מאוד של בלוקים בצינוק קטן וחשוך ונמנע ממנו את שאני מונע ממני זמן כה רב – את התקווה. את התקווה לחיות.
אני חוזר אל האהבה שאני מכיר – לאהוב את החיילים שלך ואת המשפחה. ואל הכאב שאני מכיר – כאב של חיילים ומשפחה שמתה. זה מספיק ודי לי. יש לי משניהם לכדי לכלכל את הצער והיגון
שלי עד מותי.
כמו שאמר פעם איש גדול:
“אני לא חייב לסבול את זה, אני הולך.”