מתעורר אחרי ארוחת צהריים נעימה – סלמי עם לחם, ורבע בקבוק מיץ…
למטה יש קרחון מתנפץ… מעליי הר עצום, אני כנראה לא קולט כמה הוא גדול כנראה…
6,970 מטר. שזה בערך… כמעט שלושת אלפים, שלוש קילומטר אנכית מעליי, אבל זאת לא הנקודה…
על מה רציתי לדבר – כנראה שאני ילד קטן, מנטלית אני לא מפותח. בן עשרים ושתיים ומתנהג כמו בן שש עשרה….
זאת אומרת שהשאלה “מה אתה ילד?”, שהחבר’ה בטרק ליד אושוואיה היו נוהגים לשאול אותה, אחד את השני לפחות, לגבי התשובה היא כן…
(אנחה והתנשפות). עכשיו אני מרגיש, חשבתי לפחות, זה שאני מתייחס לבנות בצורה כזאתי…. כלומר בכבוד, בג’נטלמניות, זו הדרך הנכונה. כי הן קדושות, זה גוף האישה. לאט לאט אני מבין שזו הייתה דרך להימנע. הן לא קדושות, הן נהנות מסקס לא פחות משאנחנו נהנים. זו פשוט שטות מצדי…
כך אני מוצא את עצמי בן עשרים ושתיים, עדין בתול… חסר ניסיון מיני בשיט. זהו…
זהו…
…. (חיכוך ניילון על אדמה)
רציתי לדבר על עצמי קצת… אבל אני לא זוכר….
בואו נדבר קצת על קצת על פוסט מודרניזם. על העובדה הזו של הפוסט מודרניזם שאתה לא יכול באמת להגיד לאף אחד שום דבר. כמו ששרים “איפה הילד” – “מי אני”… יש לי דה ז’וו. אני חושב שכבר הקלטתי משהו כזה….
ללא ספק להיות מסטול מבטן מלאה… כשכל הדם שלך מתרכז בכבד… זו אחת הדרכים היותר נעימות להיות מסטול… והדרכים האחרות… ואם מדברים על סם… האוכל הוא הסם במקרה הזה, כי תמיד יש את הסם, תמיד….
להתחרדן בשמש…
(רעש של הרצת קלטת אחורה)
loading map - please wait...
בדרך להאקנקגואה
חוצים את הגשר כשברקע האקנקגואה
מבשל במחנה הבסיס
מחנה הבסיס עם הירח
האקנקגואה!
ליד המעיינות החמים בנקודת הסיום של הטרק