02.01.2008
את היום הבא כבר תיכנן לנו אבא שלי, טיול אל ראש ההר לנבי סמואל. כלומר, הוא חיכה שהגברת תתעורר כדי לגרש אותנו מהבית ולנקות אותו. גם כן לנקות, אבא שלי גילה לפני כמה שנים את קיומו של המפוח. כן, בדיוק, במקום שואב אבק הוא משתמש במפוח. הטענה שלו היא שהיא שככה הוא מעיף את האבק מכל הפינות הנידחות והוא יכול פשוט יכול לטאטא אחר כך את הבית. בכל אופן אין צורך לשטוף את הבית כל שבוע. הטענה שלנו היא שאבא שלי פשוט מפזר את האבק באופן הומוגני.
אני סירבתי להעיר את הגברת והמשכתי ללמוד שעד היפיפיה הנרדמת החליטה שמספר שעות דו סיפרתי של שינה הוא מספיק והועילה בטובה להתעורר. למרות שהייתה שמש היה קר בחוץ. סוג של “אימא חורגת”, היא שם אבל לא עושה את עבודתה נאמנה. חיפשתי משהו להלבישה אותה, רוב הבגדים של אחותי הקטנה לא התאימו, אבל הפליז שלה התאים. זה היה אחד משני הפליזים שאבא שלי ואני הכנו בקוסקו כדי שנוכל לשלוח אותו עם אבא שלי לארץ. המחשבה הייתה להימנע משליחת חבילה לארץ מלה פאז, משהו שכל מטייל בדרום אמריקה חייב לעשות. הכנו פליז לאחותי הקטנה, שחור ורוד (כראוי לפקצ’ה מתבגרת) עם תמונה של הפיה טינקרבל על הגב. הלבשתי את הגברת בפליז וחשבתי לעצמי את מי היא מזכירה לי? נו, מילא, הנביא מחכה לנו.
אבל, הנביא מת, לכן אין סיבה שלא יחכה עוד קצת. הגברת התיישבה לשתות קפה ולקרוא עיתונים שאין לה מושג מה הם אומרים ועל מה הם מדברים. יצאנו לדרכנו. אני מכיר את הדרך הזו טוב טוב. אנחנו נוהגים לסיים את צום יום הכיפורים שלנו בהליכה משותפת של כל הילדים ואבא לשם. בדרך חזרה אנחנו סופרים כוכבים ומחכים לתה עם פרוסת העוגה שאימא תגיש לנו שנחזור הבייתה. אבל תמיד אנחנו מפספסים ומוצאים את אימא ישנה את שנת הצהריים שלה.
תחילה טיפסנו על הגבעה שבראשה היה מוצב ירדני. עמדנו על ראש הכיפה. שוב הסברתי לה על מלחמת ישראל, זה מה שיפה פה. על כל מקום יש סיפור – מהתנ”ך או סיפורי מלחמה. כשהייתי קטן, היינו באים עם השכנים הדתיים שלנו לכאן. היינו מחפשים מאובנים, קולעים אבנים אל בקבוקי זכוכית שהעמדנו על ראש הבנוקר הנטוש, או קונים חלב עיזים טרי מהרועה שהיה מסתובב כאן עם העיזות שלו. עכשיו הגבעה מכוסה בוילות של בנה ביתך, את העיזות כבר אי אפשר למצוא כל כך קרוב, בגלל הגדר והשכנים הדתיים שלנו עברו ממזמן למודיעין והוחלפו בחרדים.
חצינו את המחסום והמשכנו ללכת לצד הכביש אל תוך החורשה, שם ניתקלנו בעדר העיזות שנדדו להן לכאן. הגברת הצטלמה עם הפרש הערבי (רועה על חמור), והתחלנו להקיף את העדר כדי להימנע מהן. העיזות לא התחשבו במיוחד ברצונות שלנו והחליטו להקיף אותנו מסביב, מה שגרם לגברת לטפס כמה שיותר גבוה על הדבר הגבוה ביותר שהיא מצאה באיזור. כלומר – אני. אני, בתגובה, החל צוחק עליה והוביל אותה דרך עדר העיזות והלאה משם.
לאחר שחצינו את העדר, רץ אחד מילדי הרועים אחרינו והושיט את ידו. לא הבנתי אותו בהתחלה ולכן הוא הבהיר את עצמו טוב יותר, והניח את ידו השניה בתוך הראשונה – “שלם”. התעלמתי ממנו ואני עדיין תוהה – תשלום על מה הוא רצה.
טיפסנו אל ראש מסגד נבי סמואל, שם ישבה הגברת ושתתה תה רותח שהכנו מראש בתרמוס. בחור דתי הסביר לשני חברים שלו על הכפר ממול, ועל היכן הבית שם הוחזק נחשון וקסמן ז”ל. אני העדפתי להסביר לגברת על על הגדר, ועל היישובים הערבים והיהודים שמסביב. היא מצידה, העדיפה לעשות אמבטיות שמש כלשונה. היא חזרה לאחד הדיונים שנהלנו אתמול. “אני לא מאמינה שהדתיים לא שוכבים”. שוב ניסיתי להסביר את העניין הדתי אך היא סירבה להבין את העניין. נו מילא, רציתי שנצטרף אל חבורה של חבר’ה שירדו למעיין מתחת למבנה, “אני לא רוצה שום מעיין.” ויתרתי על העניין והסברתי לה קצת על הקמת המדינה, ועל שיבת ציון, אחרי שהחלו התפילות בבית הכנסת. “לא ידעתי את כל זה”. למה שתדעי את כל זה?
התחלנו לחזור והמשכתי לספר לה על המדינה, ועל עניין (אי) הפרדת הדת מהמדינה. איך אנשים לא יכולים להינשא אחד לשני, במידה והם אינם שניהם יהודים. אל המחסום הגענו מאחורי הגדר, בכדי שלא לחזור באותה דרך בה הגענו, כך שנראנו כאילו אנו מגיעים מהכפר הערבי.
הערס ממג”ב עצר אותנו. “מאיפה היא?”
דרום אמריקה.
“אמריקה?!”
הערס ממג”ב עצר אותנו. “מאיפה היא?”
דרום אמריקה.
“אמריקה?!”
עצרנו אותו מהר מאוד לפני שהגברת הייתה מעוכבת לחקירה. המחסום קיבל התרעה ממקודת על אמריקאית שרוצה להבריח סכין. כנראה שהערס הנחמד שלנו לא בדיוק עשה 5 יחידות גיאוגרפיה, ולא היה סגור על עניין הכיוונים של האטלס.
חזרנו הבייתה שם עזרנו לאימא שלי להכין ארוחת ערב. הכנתי כהרגלי את עוגת הגבינה ללא אפיה. הגברת עזרה לי אבל מצאה את עצמה מהר מאוד מלאה בגבינה לבנה על הפנים, ולכן נטשה את הרעיון.