11.06.2008
אני חושב כל כך הרבה פעמיים דמיינתי אותי פוגש אותה.
מחכה לה בשדה התעופה. בין המוני אנשים, עומד וצופה בלוח הנחיתות מחכה לטיסה שלה. והוא רואה אותה שוב אחרי כל כך הרבה זמן. מסתכל לה שוב בעיניים הירוקות האלה. אוסף אותה
אליי, מחבק אותה. או פשוט מרים את הידה שלה ונושק לה בעדינות בג’נטלמניות. מלווה אותה אל הרכב. מסתכל על המבט המבוהל שלה כשהיא שומעת שאנחנו עוצרים כדי “לאסוף את אישתי”
ולתאר את הרווחה שלה כשהיא מבינה שלי זה הM-16 שאני בדיוק שוחררתי ממילואים. או פשוט, כמו בסרטים, להביט אחד בשני במשך שתי שניות שבהן כל הרקע הופך להילוך איטי. הקולות
מתעמעמים כשיש בדיוק דבר אחד בעולם….
או פשוט דופק לה על הדלת אי שם בעולם.כדי לראות את המבט המופתע שלה כשהיא מבינה שאני שוב שם.
או לחזור ממילואים, מאובק ומלוכלך עם נשק בתלה סבבה. נכנס לבית שלי. עייף כמו מת, רעב כמו כלב. נכנס וכמעט לא מביט מסביב. כל מה שאני רואה הוא בדיוק צלחת ענקית של אוכל שאימא הכינה מבעד מועד, מקלחת עם מים שאבא דאג שיהיו רותחים ומיטה מוצעת שמחכה לי. שאני אכנס לישון בה אחרי שעות של חוסר שינה, עם בטן מלאה וגוף נקי. והיא,מה כבר תוכל לעשות?
או פשוט דופק לה על הדלת אי שם בעולם.כדי לראות את המבט המופתע שלה כשהיא מבינה שאני שוב שם.
או לחזור ממילואים, מאובק ומלוכלך עם נשק בתלה סבבה. נכנס לבית שלי. עייף כמו מת, רעב כמו כלב. נכנס וכמעט לא מביט מסביב. כל מה שאני רואה הוא בדיוק צלחת ענקית של אוכל שאימא הכינה מבעד מועד, מקלחת עם מים שאבא דאג שיהיו רותחים ומיטה מוצעת שמחכה לי. שאני אכנס לישון בה אחרי שעות של חוסר שינה, עם בטן מלאה וגוף נקי. והיא,מה כבר תוכל לעשות?
תכנס לישון ואני אחבק אותה אשן עליה, כמו הבובה הקטנה של הכלב שלי שהייתי ישן איתה, או כמו הבובה הקטנה של ברני שהיא הייתה ישנה איתה.
או בצורה שעדיין לא ברורה לי לחלוטין אני מצליח להביא את עצמי לסיבוב הופעות עולמי של הדג נחש. מלווה אותם אל מול ביתה שם אנחנו פורשים תופים עם גנרטור בשביל החשמליות והאורגן החשמלי. ומתחילים לנגן שם באמצע הרחוב. את השיר שלה בעברית. והיא תציץ מופתעת אם לא מוטרדת מן החלון ותחייך את החיוך היפה שלה. כדי שאוכל להביט בו שוב.
או לחזור הבייתה ולגלות שהיא שם, כמו בפעם הראשונה שהיא הגיע לבית שלי. רק שהפעם אני לא רק אתן לה לנשוק לי על הלחי כמו מעט הבנות שאני מרשה להן לעשות זאת. אלא אחזיק את ראשה בין ידיי ואביט לה בעיניים ואנשק לה על הפה.
או להגיע לאוניברסיטה שלה יחד עם המרצה שלנו שמתמחה ברעידות אדמה. כדי לוודא כי האוניברסיטה שלה תקינה ושמישה, ולגלות אותה שם באחת הכיתות שאנחנו מפריעים להן שם, יושבת ומגלה שאני מלווה את הפרופסור הזה. והעניים שלה נפתחות והפה שלה מתרחב כדי שאוכל לראות את שינייה הצחורות.
אבל ככל שאני חושב על כך יותר, אני מבין שאני לא אוכל לראות אותה. ראשית מחשש שאולי אני אתעלף, שנית כי אני פשוט לא אוכל לעמוד שנית בפרידה ממנה. אני לא אוכל להחזיק שוב שבועיים בלי תיאבון ובלי אוכל. אני לא אוכל שוב להתמודד שוב משך חצי שנה עם העובדה שהיא הייתה תיירת ושהחיים שלה לא פה. שזאת הייתה סך הכל רק חופשה בשבילה.
אני אוכל לראות אותה רק אם תהיה חברה, אני ארצה כל כך לראות אותה, אצפה ואחכה לה רק אם לא תהיה חברה.
אני עוצר את המכונית. “אני מצטער, אבל אני לא יכול לבוא” אני אומר לבן המשפחה שיושב לידי. אני יוצא החוצה ומחפש מקום לחצות את הכביש כדי לתפוס טרמפים בחזרה. אני לא אוכל לראות אותה שוב, אני לא יודע אם אני אוכל לראות אותה שוב ואני ממש לא מעוניין לבדוק אם אני יכול.
אני עוצר את המכונית. “אני מצטער, אבל אני לא יכול לבוא” אני אומר לבן המשפחה שיושב לידי. אני יוצא החוצה ומחפש מקום לחצות את הכביש כדי לתפוס טרמפים בחזרה. אני לא אוכל לראות אותה שוב, אני לא יודע אם אני אוכל לראות אותה שוב ואני ממש לא מעוניין לבדוק אם אני יכול.