01.12.2006
על מטוס אייר קנדה
האלבום של נתן, או יותר נכון המכתב, הביאו אותי קצת יותר קרוב אל לבכי שאני עומד על ספו כבר כמה ימים טובים. ” משפחה… העובדה שתמיד יהיה שם מישהו בשבילך.” זה סגר אותי. “תשמור על עצמך ילד.” נזכרתי במה שכתבתי לו לקראת הצבא ואיך סיימתי את זה ב”שלוש שנים, זוז!”. זו אולי נקודה טובה שעליתי עליה בשביל ישראל
אני אדם מאוד אנליטי ואולי זה מה שמפריע לי ביחסי אנוש. אבל לכל מסע יש מטרה, בין אם זה לצאת מהבית כדי לזרוק את הזבל, לטוס לארה”ב כדי לבקר את הדוד או שמא זה מסע טוב של כמה שנים בג’ונגל לגלות את אופן התקשורת בין עטלפי פירות לבין מכרסמי הבר (ובעברית – להבין מי אתה)
אם כך מה אני רוצה? להנות, להכיר אנשים אבל כן, בסופו של דבר, לשנות משהו בתוכי. נתחיל בעניין הפתיחות (לא לשבת סגור בתוך ספר כמו שהייתי עושה בבית הספר היסודי) להכיר, לדבר ולא לפחד. זה העניין השני כנראה, בדיונים האחרונים שעשיתי עם דיקטוריון המוח שלי הגעתי למסקנה שעניין חוסר הביטחון מוביל אותי יתר על המידה. לצערי יצא לי לראות את ההומו נופל לתהום עמוקה של חוסר יכולת מבחינת יכולת להחליט. כל כך מפחד מדבר פשוט כמו להחליט אם לקחת עוד יום חופש בבית, לפחד בצורה של שיתוק, שהבחירה היא פשוט לא להחליט. אלא שכאן יש רק כן או לא, שחור ולבן. אם כן זו הנקודה השניה. איך? לדבר, לא לפחד לטעות (כי ככה לומדים), להרים את הראש להסתכל לאנשים בעיניים ולא להשפיל אותם בכל דיבור. דבר ראשון, פחות לרשום ויותר לדבר עם אנשים. אם ככה אני אעזוב את היומן ואלך דבר ראשון