August 11th 2007 – המשפחה שלי

envelope  - המשפחה שליbooknegative  - המשפחה שליcasette  - המשפחה שליscroll - המשפחה שלי

11.08.2007
אז חשבתי…אז חשבתי שאני אראה את ארצות הברית….
אראה את ארצות הברית האמיתית אבל מהצד של הלקוח, אותו בחור שבשבילנו, ה”מוברים”, להעביר אותו דירה אלה החיים הטובים.
אראה איך באמת חיים האנשים פה, עם שתי המכוניות ב.מ.וו., בית עם בערך שבעה חדרים לכל בן משפחה, מערכת קולנוע ביתית שיכולה לשים בכיס את הטובים באולמות הקלונוע אצלנו בארץ, פינה לארוחת הערב, שולחן לארוחת הצהריים והחדר עם ארון הסרוויס הצ’כי של סבתא והנברשת שתמיד פוגעת לך באחורה של הראש שאתה נכנס עם השולחן.
חשבתי שאני אשנא אותם. טוב לא אשנא אבל “לא אחבב בצורה גסה יותר”. בכל זאת הם אלה שמייצגים את כל מה שאני מתנגד לו. מתרבות הצריכה, דרך הגישה הימנית הקיצונית ומולה העובדה שהם “יורדים”, שהם אגוצנטרים, מנותקים מהסביבה, “הבגדים עושים את האדם”, גזענים, עובדים בעבודה חסרת תפוקה, מלוקקים, מנומסים יתר על המידה לטעמי.
חשבתי שאני אראה את כל מה שלעולם לא ארצה להיות. זוג אמריקאי טחון, שגר בעוד אחד משיעתוקי הפרברים האמריקאים. אחד מאלה שאם ראית אחד, ראית את כולם. וגם אם אתה בטוח שעבדת באותו מקום אתה לא יכול להוכיח את זה אפילו לעצמך כי הכל יוצא מפס ייצור אחד ארוך. שנוסעים במשך לפחות שעה וחצי לבד במכונית כדי להגיע לעבודה.
את ארצות הברית האמיתית, לא את ניו יורק המנותקת כל כך. אלא את הדרום מזרח, איפה ששונאים את כולם, כל אלא שהם לא אתה. כל מי שהוא לא אריסטוקרט בהיר עור – מקסיקנים, כושים, ערבים, איטלקים. איפה שיושב השומר מונע מהם להיכנס לשכונה הפרטית שלך. שהשנאה לעבדים בעבר ולעובדי הכפיים בהווה עדיין שרירה וקיימת גם יותר ממאה שנה אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית ושריפת אטלנטה.
את התרבות מבפנים – ריקנית, כל כך חיצונית, חסרת ערכים, מנותקת, מתמוטטת, צבועה, ומתחסדת. שחשוב בה המותג שעל החולצה, ויותר מזה, תגית המחיר שלה. ששבעת השעונים צריכים להתאים לעשרים זוגות הנעליים, עשרות החולצות, המכנסיים, הסוודרים, וה…. האישה, שלא נדבר על האישה.
אז חשבתי שאני אראה…
וגם ראיתי, אבל משהו הסיט את תשומת ליבי מזה. המשפחה שלי.
וגם שהייתי תמיד מתלהב. מהכל. מהמכוניות, מהבית, מהריהוט, מהשטחים, מהכלים, מהבגדים, התכשיטים, המכשירים הטכנולוגיים, האלקטרוניקה, הבריכה, הכל. זה פשוט לא עיניין אותי. הסיפורים שבו את ליבי. העץ המשפחתי, שאבא ניסה אבל לא באמת הצליח להבהיר לי באותה הזדמנות. הריב שלו עם אחיו שאיתו הוא לא מדבר כבר חצי מהחיים שלו. איך הם כולם חיו יחד וגדלו יחד. הבן שביקר בארץ וגדל להיות “עלוקה” שהמחשבה שהבן שלו יעשה עלייה מקפיאה את דמו ומעוררת באימא שלי רגשות נקמה מתוקים. אבא שלו שתמיד היה “דוד” והתברר שהיה מוכן לעשות גם דברים לא כשרים (תרתי משמע…) כדי להביא אוכל הבייתה לשני הילדים הקטנים שלו. ההורים של הדודה האחרת שתמיד ידעת שהיא שם אבל לא באמת ידעת עליה כלום, כי לשאול אותה הרי אינך יכול ושאול אחרים נראה קצת טיפשי. רק שככה זה אצל כולם ואני מגלה שאני לא באמת יודע איך ההורים שלי נפגשו, רק בכלליות. הבת דודה השנייה שרק לאחרונה הכרת אותה, וגילית שהיא לא באמת הבחורה הכל כך נחמדה שהיא נראית.
איך הם מקבלים לפתע נפח, מימדים נוספים, צדדים אחרים. הם הופכים להיות אנשים ולא רק סבא, סבתא, דוד, אבא ובן דוד – המשפחה שלי.
icon-car.png
Atlanta - USA

loading map - please wait...

Atlanta - USA 33.755000, -84.390000