16.07.2007
קניתי מחשב.
נראה שזה הדבר הראשון שקניתי בארץ הזו (כלומר חוץ מצרכים בסיסיים), וכרגע הוא גם היחיד. למה אני צריך מחשב? כמו רוב האנשים – קצת מוזיקה, קצת סרטים, הרבה אינטרנט והרבה מעבד תמלילים, יענו לרשום את השטויות שלי.
חכם, הגיוני, מעשי ויעיל. לא עוד מחברת מטיילים כחולה עם ציורי פרחים (מיהרתי להרצאה ב”למטייל” ואספתי אותה מהמדף של אבא שלי), מעכשיו ישירות למחשב. בלי תיווך, מקיא את מה שיש לי לומר כל המקלדת במקום על מלבן של דף לבן. כמו בצבא כשהייתי מסתובב עם הפאלם של אבא. “מה את רושם שם כל היום?”. סיפורים, עניתי. “במחשב?” הוא שאל בחיוך, “איפה הכיף כאן?”. ידעתי כבר אז שהוא צודק, רק לא הבנתי את זה. בגלל זה אני יושב לי עכשיו בתחנה של רחוב 125 וכותב לי על פיסת נייר.
המשכתי עם המחשב כף יד גם אחרי הצבא, עד שהגעתי לאותה הרצאת מטיילים. הבנתי שהוא צדק, כי מה לעשות וכמה שזה ישמע טיפשי… חצי מההנאה בכתיבה זה הכתיבה, העט שמחליק על הנייר.
כולי שמרן, ולהיות אמן מסוג שכזה מתאים לי. אמן של אומנות עתיקת יומין. משתמשים סה”כ בעט ונייר, המחשב הוא רק אחר כך בשביל העריכה.
יש לי את היומנים שלי משביל ישראל. חשבתי להעלות גם אותם למחשב. כשאתה מקליד, אתה משכתב. זה בא טבעי. כל מיני שטויות של תיקוני הגייה, לשון או טעויות כתיב. הרבה זמן חשבתי אם לערוך את היומנים האלה. מצד אחד, אם לא אגע בהם הם יהיו הרבה יותר אמיתיים, מקוריים. מצד שני, כמו שאמר לי יותם כרמון “את מי מעניינת האמת? העיקר שיש סיפור טוב”.
בסוף לא נגעתי בפנקסים האלה. אבל את המחברת הכחולה שלי, ידעתי כבר מראש, אני אערוך. לא נוגע במהות, לא פוגע באמת אבל משכתב. ת’כלס זה מקל עליי את העבודה. אין לי את הסבלנות לשבת ולשכתב משהו שכבר מוקלד במחשב. Ctrl+C זה מספיק. אבל לניירות… לניירות אני נותן להתיישן כמו יין טוב שרק משביח עם השנים. שלרשימה יהיו שתי זוויות ראייה, שבונות תלת מימד.
את המחשבות שלי מכאן אני רושם על ניירות מקופלים לרבע. כמו אימא שלי. ברגע שהיא מקבלת את המחברות של בחינות הבגרות לבדיקה, פתאום לכבס ולנקות את הבית נראה הרבה יותר כיף (יחסית כמובן). גם לי כשאני נוסע משך שעות ברכבת התחתית לספרייה של ברוקלין (שם יש ספרים בעברית), נראה פתאום הרבה יותר כיף לרשום את מה שאני רוצה לרשום כל כך הרבה זמן, מאשר לא לעשות כלום. אני גם מקבל רוגע של “טוב אין שום דבר שאני יכול כדי להאיץ את הרכבת, רק לשבת ולחכות”.
החצי הראשון הוא הנאה, ההחלקה של העט על הנייר. אבל מול המחשב, המקלדת אין לי שום כיף. יותר קשה מלעצב מתכת או להרים משא. אבל הסיפוק של הדף המצוייר, המקושט – מה ישווה לו?
loading map - please wait...