07.07.2007
שימו לב, קטע זה מתורגם לישראלית.
החלטתי לנצל את אחד מימי החופש שלי ולספוג קצת תרבות ממה שהעיר הזאת, אחת ממרכזי התרבות, יכולה להציע לי. התחלתי לצעוד לי אל עבר שדירת המוזיאונים, “מייל המוזיאונים”, שם אבחר לי אחד מבתי הנכות המכובדים האלה ואצפה ביצירת המופת שהוא מציג. כטרקר אשר מכבד את עצמו, לא רוקנתי את תיקי ממעיל הגשם וכיסוי התיק שאני מחזיק בהם דרך קבע בטיולים. כך הייתי מוכן גם בשעה שגשם שוטף התחיל לרדת ודחק את גדודי האנשים אל מתחת לסככות הכניסה. המשכתי וחלפתי על פניהם, עד שהגעתי אל השדירה החמישית בו אותו מייל מפורסם של מוזיאונים שוכן. לאחר התחבטות ארוכה בין המגוון הנאה שכל בית נכות מציע לי, החלטתי כי פני אל העתיד. מוזיאון גוגנייהם, כך אמרו לי, יציג בפני את מירב יצירות האומנ ות המודרנית. נעמדתי בתור ופיתחתי שיחה עם אותו יפני, אשר הודיע לי כי ביום זה בתי הנכות באיזור הינם בחינם. אם כן, לא מצאתי יום מוצלח מזה לבקר במשכן אומנות זה וגם לחסוך כמה פרוטות.
נכנסנו פנימה, ולאחר שבחשק רב נפטרתי מן התיק המכביד והפקדתי אותו בידיו של שומר החפצים הנאמן והאדיב. ניפנתי להתפעל תחילה מן הארכיטקטורה של המבנה הנאה אליו נכנסתי זה עתה. בהמשך אף גיליתי כי על אף היותו מסובך למראת עין הבלתי מזוינת, הרי שקל עד מאוד להתמצא בו. ביני לבין עצמי תהיתי מדוע לא יכלו מתכנני דיזנגוף סנטר והתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, לשאוב מן המקום לא רק את תיחכומו אלא גם את פשטות ההתמצאות בו. אין ספק כי הדבר היה יכול לחסוך ייסוריים וסבל רב לתושבי תל אביב.
היצירה הראשונה שנתקלתי בה הייתה מחווה ציבעונית ורבת עוצמה לרחבת הריקודים המודרנית. השינוי המהיר של היצירה והבהוהי האורות הציבעוניים סימלו את המהירות שבה טעם הקהל משתנה. בעוד כמות האורות ומגוון הצבעים היו דימוי נפלא לכמות הסגנונות הקיימים בימינו.
תחילה עליתי בספירלה. שתי יצירות אומנות מודרנית לכדו את עיניי. הפשטות שבהן אל מול הכבדות של היצירות האחרות הוא אשר לכד את עיניי. הראשונה שבהן הייתה יצירת הפלורוסנטים אשר הוצבה בצורת קשת מדהימה. השניה הייתה הזק אור יפיפייה אשר הוחתם על בד פשתן ללא מסגרת.
עודי נפעם, המשכתי להתפעל משאר יצירות האומנות המודרנית אשר הוצגו. בהשמך צפיתי גם ביצרתיו של פיקאסו, כמה אימפרסיוניסטים ותמונות מזרמים מוקדמים אף יותר.
לצערי, בגלל שהכניסה הייתה בחינם, חסרה אווירת המוזיאון. ההרגשה הייתה כאילו הפך המקום לתחנת רכבת, שבה אנשים ממהרים ליצירה הבאה, אספסוף אשר אינו מעריך את היופי אשר ניצב לפניו.
אספתי את תיקי עודי מהלל בראשי את אותו מר גוגנייהם אשר הקים לכבודנו את האוסף היפייפה הזה. בחנות הספרים עיינתי בספרים הרבים. אין ספק שזה אשר שבה את ליבי היה ספר התצלומים אשר תיאר בפרוטרוט מאות מגדלי קירור. בשל הצורך הרב בקירור בתעשייה, כמעט כל מפעל מתחזק מגדל שכזה, והם נפוצים עד מאוד. מה שיותר מעניין כי למרות שגילם של הזקנים שבהם הוא כמאה שנה לערך, לא השתנה הרבה בצורת ובמבנה שלהם. נשאבתי אל תוך הספר וגמעתי את מאות עמודיו בקלילות.
המוזיאון עמד להיסגר ואני אספתי את תיקי ויצאתי ממנו בתחושה של דובי ומיצוי. איתרתי את תחנת הרכבת התחתית הקרובה והחלתי צועד לעברה, בתחושת אושר ונועם.
ועכשיו בעברית.
נתנו לי יום OFF, חלאס! מה באתי לעבוד או לשחק? אמרו יום חופשי למוזיאונים של הביוקר של המייל. אני מתחיל ללכת וכבר קולט את ערימות האנשים שברחובות. כולם מחכים באיזה תור. וואלק אמרו לי אוהבים תורים אלה. “אמריקאי רואה תור – מצטרף, אחרי זה שואל למה.”
וואלק היה לי מזל בדיוק באותו רגע התחיל לרדת גשם. שלפתי את המעיל ורת הכיסוי תיק שנמצאים בתיק בערך מאז הוויאואוש. כולם רצו לגגות האלה, או למצוא מוכר מטריות. יש להם קטע, כל פעם שיורד גשם, הם קונים מטריה ואיך שהוא נגמר זורקים אותה, יענו חד פעמית. בום, התור מתקצר, חוץ מהסינים האלה שגם אם יזרקו עליהם אטום הם לא יזוזו.
וואלק מסתכל עליי אחד מהם ואומר לי “אתה מצויד, אתה”. הסתכלתי על המכנס שלי, וחשבתי בואנ’ה יפה שגם בגשם אפשר לראות שיש לי אחושילינג אחד. הוא שאל אם הכניסה בחינם, אמרתי לו שמה זה חבל להם על הפנים היפות שלהם אם לא. אני לא חושב שהוא הבין אותי.
אה, אבל לא אמרתי לאן הלכתי. לא ברור? לזה שהיה הכי קרוב שהתחיל לרדת הגשם. גוגלהיים או משהו, בטוח אפשר לבדוק שמה מייל בג’מייל.
איך שאני נכנס – מתחילים להציק לי. הם לא מאמינים בלבדוק לך ת’תיק, הם פשוט לוקחים לך אותו. מה אני לא מכיר את הקטע הזה שלהם? עלאק חינם דופקים אותך במחיר של הפיקדון. נתתי למתרומם בחליפה את התיק והלכתי לראות מה יש.
אין לי מושג מי תכננן את דיזנגוף סנטר ואת התחנה המרכזית בתל אביב, אבל אותו אידיוט תיכנן גם את המקום הזה. וואלה ואני חשבתי שיעשו לו מה שעשו לבוני החומות של ירושלים, יהרגו אותו ויקברו אותו ליד. קיצר, הלכתי שם שעות בק”מ בלי להבין איפה אני.
בהתחלה דווקא היה מגניב. קודם כל, באים אליך בטוב. לא בקטע מבאס של מוזיאונים עם תאורה מייבשת, שקט כמו בית קברות ושומרים שדופקים לך מבטים זועמים אם אתה מתעטש.
איך שאני נכנס – מועדון ריקודים. כל הריצפה ריבועים דפוקים כאלה שמשנים צבעים. כל הילדים מתלהבים קופצים, רצים ורוקדים. חזק. רק מה, מכאן המצב רק התדרדר. היו ציורים יפים כאלה שראו שהשקיעו בהם, כמו הטרפנטיניסטים עם כל הנקודות האלה (בטוח לקח להם שנים). וואלה יפה.
ואז בא כל החרטה הזה של האומנות המודרנית. כל מיני שטויות וקשקושים של ילדים בכיתה א’. אבל ראסמי, היו שם שנים שממש היו דפוקות. מישהו באשכרה מכר להם תמונה לבנה, נראה לי הוא אפילו לא טרח לצבוע אותה.
אני בא עומד מול קיר, בצד יש שם את כל החרא הרגיל והשטויות שהם רושמים. ואני אל מבין מה הולך, אין שם כלום, קיר. חשבתי בהתחלה הורידו אותה לשיפוצים, או שעשו משהו מגניב לקיר. אני עובר מעל הפלורוסנטים שהמפגרים שמו כדי להאיר את הקיר. פתאום קופץ עליי שומר אומר לי שאני נכנס ליצירה ומצביע על הפלורוסנטים. הם דפוקים, פשוט דפוקים, ובטוח גם דפקו להם מחיר על זה.
נכנסתי לחנות כדי לקבל שוק מהמחירים. במוזיאון היו כמה ספרי תמונות נחמדות על ניו יורק ושוב פעם כמויות אדירות של חרא מודרני. הכי דפוק היה איזה ספר עם מאתיים עמודים של מגדלי קירור. מאתיים תמונות, אותו דבר! אחד, עוד אחד, עוד אחד…. אין סיכוי שבאשכרה יש כאן מאתיים תמונות של מגדלים, עוד אחד, עוד אחד… מאתיים עמודים.
בקיצור היה טוב (לא) וטוב שהיה (כן ועוד איך). יאללה הבייתה.
loading map - please wait...