נהנתי, אני יכול למנות לכך עשרות סיבות, אני יכול גם להגיד שפתאום על המעבורת אני מרגיש פתאום תאילנד. אווירה של חוץ לארץ. אסף אמר נכון. אין הרגשה כי זה לא טיול קצר, קפיצה קטנה שמוציאה אותך מהשיגרה. יוצא וחוזר ומשם נובעת ההרגשה, כאן אלו החיים שלך, השיגרה שלך. חוץ לארץ, אבל עכשיו זו המדינה שלך – דרום אמריקה.
חוזר עם אותו בחור ושלישיית בנות שאיתם הגעתי אל איי הדבש. כנראה נמשיך מכאן הלאה לריו וזה כבר עוה לי נחמד יותר, סוג של אחווה. יום, יומיים באי לא יותר. זה מספיק. ישנתי שם לשלושה ימים. יותר מכך, זה לא הטריד אותי, לא הייתה שום תחושת דחיפות. ואני אפילו מסוגל להגיד שנתקעתי שם, מבלי להרגיש שום חרטה על כך. לטייל ולשבת ולשחק קלפים בהוסטל. במקום התחושה הזו, שאני מרגיש שאני נצמד אל התוכנית שלי במקום להצמד אל אנשים – נטישה, בדידות, עצב.
שלוש לילות, ובכל לילה משחק קלפים חדש. asshole, deahtihs וכפיות. ללכת לישון על ערסל תלוי בחוץ, להתעורר עם מאות עקיצות של יתושים ולא לגרד אותם. להמשיך לישון בחוץ, למרות היתושים. לא בקטע של “תראו איזה גבר אני, אני עושה מה שאני אוהב ואני אוהב מה שאני עושה. ראס בין ענאק אני אהנה”. אלא פשוט…. להנות מזה.
לשבת בבית קפה שהפך להיות הבית השני שלנו. לשבת שם, אפילו לבד. לשבת שם ולהנות מהמוזיקה מהרוגע. מבלי לחשוב, ולדעת שבטוח יבואו אנשים שאת מכיר וישבו איתך. ולהנות מזה שהם מצטרפים. ללכת עם בחורה בלילות בלי ירח, בשבילים החשוכים של האי. בלי אורות ואף לא מכונית אחת. לתת לה יד לחבק אותה כשהיא נבהלת. פעם ראשונה אולי שניה בחיים. לדעת שזה יותר מזה, גם אם היא מעט שתויה.
לקרוא את הספר, לא מתוך תחושת דחיפות לסיים אותו. גם כשאתה מוקף אנשים, לקרוא אותו ולא להרגיש צורך להניח אותו ולדבר איתם, כי אתה מנותק. לאכול ולא להרגיש שאתה רעב. לאכול בלי לחשוב על המשקל או על הכסף. לקנות בלי לחשוב כמה זה עולה (וכמה זה עולה בארץ) . לדעת שבאמת לא בא לך גלידה. להנות
נטו.
loading map - please wait...
נהנים מהנוף האינסופי