בפאמפס של רורנבאקה (בוליביה)
הדרך…
מדהימה. מחליק בזהירות על זוג גלגלים. כמה שאתה לא מנסה אתה לא מצליח להדביק את הקבוצה מלפנים שבמרחק שנות אור. הבחורה מאחורה רחוקה עוד יותר. מרחב נפלא של שקט, בלי בלמים, מחפש אבנים גדולות לזנק עליהן ולקפוץ, סיבובים שאפשר לקחת בזוית ושאר הזמן מחלקי על הקולוסים שהותירו הרכבים.
נהנה מהרוח. האצבעות שלך קופאות מקור, האף איבד את התחושה, השפתיים מתבקעות מהרוח והתחת כואב מהמושב.
עוצרים לארוחת צהריים, כולם אוכלים את הסנדביצ’ים שלהם ורק אתה מוציא את המילוי מבין פרוסות הלחם, מקלף את נקניק החזיר, ודחוף את הגבינה הצהובה לבין שתי מצות. הרכב עומד ליד מצבה שנראית כמו כל מצבה אחרת שראית בדרך, גם מתחת למפלים עומד לו צלב שלא גורם לך להרגיש שום דבר.
משהו לוכד את העין שלך, משהו שונה במצבה, חתיכת מצה נתקעת לך בגרון, מסרבת להחליק ואתה משתנק. את האותיות האלה את מזהה מרחוק. אתה כבר יודע שהדגל, שפתאום שמת לב שמונח ליד הצלב, שייך לסיפור אחר.
אבל שניהם, שניהם ישראלים. היא כמעט לפני שש שנים והוא, רק לפני שלוש שבועות. כשהגעתי ללה פאז בדרך לקוסקו. 51 איש בעשר השנים האחרונות.
אחרי הבנג’י אתה מפחד. פתאום אתה כבר חושב שאתה באמת יכול למות, שאתה בן תמותה. זה לא מפחיד, אבל המצבות האלה שעד עכשיו היו גורמות לך רק להתאבל על מישהו, הפכו להיות משהו מפחיד.
לוחץ יותר על הבלמים, מאט בסיבובים, נותן לצרפתים לברוח ונוהג מאחור.
הנוף המדהים שמלווה את הדרך…
loading map - please wait...