Tag: מערות השיש

21.12.2006
קמפינג ראול בעיירה פורטו מורינו
Camping Raul, Puerto Morino

ללא ספק הוא הזוי ומצחיק הבחור הזה, ראול. הוא ממלמל מילים באנגלית. הוא גר בביקתה נחמדה, שלידה בנינו את שני האוהלים שלנו (נלחמתי, ואילתרתי ובסוף הצלחתי להרים את האוהל שלי, שברק הצליח לשבור אף יותר בזמן שיומי ואני יצאנו לקניות). דפקנו פה חתיכת ארוחה – נתח בשר, סלט ענק, לחמניות ופירה. ראול השתלט על הבשר ובישל אותו יפה יפה על הגריל שהדליק לנו. מלבד זה הוא גם דואג לשעשע אותנו במחרוזת המילים בעברית שלמד בע”פ. כשיותם ויומי (דביר יומין אם זה מדאיג אותכם) נכנסו כדי לבדוק את המקום, הם יצאו הפוכים מצחוק. יש לו 3 מחברות מלאות בהקדשות של ישראלים ועוד כמה לאומים.

אוכלים אצל ראול

היום בילינו בביקור ב-מערות השיש (Marmol). אחרי משחק יניב שנמשך אל תוך הלילה ואחרי שכמעט נרדמתי עם העט ביד התעוררתי ראשון היום בבוקר. הכנתי תה מכמה תיונים מעוכים שמצאתי בתיק, והגשתי להם למיטה. אתמול עשינו תה ירוק שהיה מאוד חלש ונישנשנו, בדגש עליי, חבילת עוגיות ענקי. זו הייתה מבחינתם סוג של מלכודת – מי שלוקח את הכוס חייב לקום כי אי אפשר לחזור לישון עם כוס תה ביד. משחק היניב אתמול היה רציני עד רמת “המהמרים הכבדים על מיליון דולרים”, למרות שהיה סה”כ על מי יקום מחר בבוקר ויכין לכולם תה (זה הייתי אני, אבל אל תחשבו שזה בגלל שהפסדתי במשחק).

בסירה בדרך אל מערות השיש

נסענו אחרי המדריך אל המעגן, כשמאחורינו הטנדר שמכיל את שימי,בן ועמי. אני זכיתי לעוד שיעור בנהיגת שטח, אחרי הנסיעה האיטית ביום הראשון בקרטרה נשלל רישיון הנהיגה שלי זמנית בידי חבריי.

ברק ויותם מבסוטים פה על הסטריליות של ראול ועליו, שוטף את הפח, השיש והמדפים במים וסבון. אני מבחינתם ממש לא סטרילי וזה נכון. יותם שאל אותי, כשהרמתי לאכול בצל שנפל על הריצפה, אם אני עושה את זה מתוך עיקרון של “לא זורקים אוכל”. די נכון, חינוך פולני כבד, אבל גם כי אני שמן וגרגרן.

ירדנו יחד עם השלישייה אל סירת המנוע והגענו אל מערות שיש יפיפיות, ניהלתי סוג של מיני שיחה בספרדית לגבי השמות של המערות עם החובל של הסירה. זרקתי לברק שהוא הומו, “עפרה ניסתה משהו בלילה ולא הגבת”. בהמשך לעובדה שהם ישנו יחד במיטה הזוגית בביקתה (והפעם היא ישנה לבושה בניגוד למלון בקוייאוקי שם ישנה רק עם תחתונים). קיבלתי מיותם איזה מרפק, הייתי צריך לנצל את ההזדמנות כדי לברר האם לברק יש בה איזשהו עניין (כי לי יש עדיין?).

מערות השיש

היה מאוד כיף, להחליק את הידיים על השיש בדרך אל מערות השיש שהמים גילפו, אלא שבאותו רגע החלו הצילומים. רשמתי את דעתי על צילומים, זה יפה כמה כאלה לצורך התיעוד אבל אני לא באמת מתעתד להיות צלם. כך שיוצא שאני מצלם במקום להסתכל על היופי של הנוף והטבע. אני חושב שאתה מאבד משהו בדרך. בשלב מסוים גם אני התחלתי לצלם והצטלמתי. בדרך חזרה ירדתי לשבת על הריצפה כדי להימלט מהרוח והצלפות הים. עפרה הסתובבה אליי והתחלנו בדיבורים בעוד הסירה מזכירה יותר רכבת הרים ושאר הבנים משתוללים מהנאה מאחורינו. פתאום קלטתי שאני לא באמת מדבר איתה אלא מנסה להעסיק אותה ולגרום לה להתעסק במשהו אחר חוץ מהנסיעה, שהיא העירה שממש מפחידה אותה.

שימו לב, קטע של אנוכיות. הורדתי אותה למקום שבו ישבתי והתיישבתי במקומה למעלה על הספסל. נכון, יותר נוח לה שם למטה, אבל ידעתי שאני כבר לא מסיח את דעתה. עשיתי את זה פשוט כי רציתי להנות מהקפיצות של הגלים.
בהמשך היום פשוט נסענו. האמת שהאווירה באותו יום היה די אפרורית. אין דיבורים. הנהג נוהג. מי שלידו צופה קדימה ומתקלט בין הנגנים והרמקולים הלבנים והחבוטים שפועלים על סוללות. השלישייה מאוחרה מתבוננת, קוראת או ישנה. הישנה, זה הדוב קואלה שאימצנו לנו כדי למלא את החלל שבין שני המושבים האחוריים. את מירב זמנה היא בילתה בשינה. באותו לילה, שהגענו מאוחר לעיירה לא מוכרת, הסתובבנו משך שעות בניסיון למצוא מקום לינה. יותם הביט בה וסינן “יש לך חיים טובים ילדה”. היא בתגובה, התעוררה אחרי כמה דקות וכשהסברנו לה את המצב פלטה “אז למה אנחנו לא מוצאים אכסניה….”

בישלנו ארוחת צהריים, אורז עם רוטב. נככנסנו לבשל ברכב אחרי שהודתי שלא כיף ולא נוח לבשל בחוץ. כאן העלה יותם את עניין האכילה הלא סטרילית שלי. לפני הארוחה היינו בטוחים שהלך המצמד (קלאץ’, אבל גם ברגעים קשים שכאלה לא הנחתי לנו להידרדר במדרג הלשוני שלנו) באמצע עלייה מטורפת. יומי הוריד הילוך והוא לא נכנס (טוב, טוב, השתלב). ירדנו שלושה מהרכב (נחשו מי נשאר?), וברק הצליח  לטפס את העלייה בזיגזוגים חדים.

בדרך עצרנו על גשר. אני יצאתי להסתכל עליו בתור גשר תלוי ושוב נכנס בי עניין פיזור הריכוז. הנחתי את הספר שקראתי על הרכב, והנחתי שאראה אותו כשאכנס בחזרה לרכב ואקח אותו איתי. אלא שאם יותם לא היה מעיר ושואל אותי אם הכנסתי את הספר איתי בחזרה, הוא היה נשאר שם על הגשר. שוב, פלא שהספרים שלי בברילוצ’ה?
לאורך הדרך שיחקנו חתול ועכבר עם הטנדר של בן, עמי ושימיי. שלושתם נראים צ’ליאנים מקומיים. עברנו את הגבול, איזו שכונה. יש שני ק”מ לא ברורים בין שתי נקודות הגבול ואני חושב לעצמי, הם מפורזים או מה? בצ’ילה עצרו אותנו, הטנדר הנ”ל עידכן אותנו, בזמן שהתעפצתי, שיעשו לנו בעיות. ישראלים עם טנדר גנבו כמה מעילי גשם ממפעיל סירה במערות השיש. בגבול הצ’יליאני עצרו אותנו וחקרו מעט (איזה רכב? מאיפה? לאן?…). לטנדר פירקו את התא מטען כדי לראות שאין להם מעילי גשם, אבל הם יצאו מזה די מהר. בכניסה לארגנטינה עשו להם די בעיות. למרות שעמי התבדח עם השוטרים (נתן לו את הידיים בתנועה של שים עליי אזיקים והשוטר חייך), הם יצאו מהביתן מוקפים ברבעיית שוטרים שבדיעבד גם הבנתי שהיא חמושה.

מהגבול לעיירה התחיל המדבר הפטגוני – משטחים עצומים של שיחים נמוכים.

משטחים עצומים של שיחים נמוכים ואנשים טיפשים

ניסתי לרכך את הגומי בקצה של הנעליים במטרה להדביק אותו אבל זה לא צלח. מאז שייבשתי אותן  מול האח בקוייאוקי, העור התכווץ ויש רווח בחזית של הנעל. כנראה שאקנה דבק כדי למלא את המרווח שבין העור לפלסטיק כדי שהנעל תחזור להיות אטומה או אחמם את הסוליה עד שתימס ואצמיד אותה עד שתקרר.

אתמול והיום נתנו איזה דיבור על היומן, מכיוון שליותם גם יש אחד. עפרה פשוט ממלאת ביומן משרדי פשוט את המקומות והאירועים המרכזיים. יותם מתעד, בלי חפירות. הסברתי להם שכתבתי גם לפני הטיול והצבא, אבל אני לא יכול לתת להם לקרוא כי זה אישי. “אל חשש, אולי אני אפרסם את זה בספר כמו שיומי סיים לקרוא של מטייל בדרום אמריקה – איש הפח.”