09.01.2008
בחיים שלי לא חשבתי שאפשר לעשות כזאת שכונה בנתב”ג ובחיים לא חשבתי שאני זה שיעשה את זה. איך שהוא נכנסתי איתה לאיזור שרק לבעלי הכרטיסים מותר לשהות בו – “אני ארזתי לה, אני צריך לענות על שאלות.” אז נכנסתי ואז התחיל באמצע להיות מעניין. איך שהוא התחלנו לשקול את התיקים שלה אחרי שהם עברו שיקוף אבל לפני הבידוק הביטחוני, איך? אין לי שמץ.
בואו נעשה תרגיל בהיגיון: אם היא הגיעה לארץ עם משקל עודף, קנתה בארץ דברים ועכשיו היא טסה הבייתה זה אומר שעכשיו יהיה לה:
א. משקל עודף.
ב. אחושרמוטה משקל עודף.
א. משקל עודף.
ב. אחושרמוטה משקל עודף.
איכשהו נראה לי שהיה יותר זול לקנות למזוודות שלה כרטיס טיסה נפרד ולשלם פחות. אין סיכוי אתם אומרים? טוב מתי לאחרונה הייתם צריכים לשלם 500 דולר על משקל עודף? כנראה שאף פעם , וגם אני לא תיכננתי לתת לה לעשות את זה. פירקנו לה את התיקים באמצע נתב”ג- אחד טס איתה היום, אחד אני שולח לה בדואר במשלוח הכי יקר שאפשר (וזה עדיין לא עלה יותר מ200 דולר). פשוט אה?
לא תנסו פעם לסדר שני תיקים שאין לכם מושג מה יש בתוכם ככה שאחד ישקול X והשני ישקול Y. דבר ראשון פתחנו לה את התיק. שטויות אחרי השוק של התחנה המרכזית אתה מתרגל לזה שאין יותר מדי פרטיות, וגם היא כנראה. למרות שלא אמרה יותר מדי. אחרי כמה סיבובים בין דלפק הצ’ק אין, לבין המזוודה הפתוחה שלה הצלחנו לאזן את התקציב. תוך כדי הטרדות נישנות וחוזרות של המאבטחת של נתב”ג, שטוענת שאין שם אף אחד ליד אז זה הופך להיות חפץ חשוד. לקחתי את הגברת ואמרתי לה לעמוד ליד “הנה, זה כבר לא חפץ חשוד. מאושרת?”
מצויין אלא שאחרי שאיזנו את המזוודות, גילינו שלא העברנו אותם את הבדיקה הביטחונית. אבל זה לא באמת משנה כי פתחנו אותן לכן בכל מקרה נצטרך להעביר אותן עוד הפעם בשיקוף. הבודקת הביטחונית שגם ככה התעצבנה עליי על הקטע של החפץ החשוד, החליטה שכל העסק באמת הופך להיות חשוד- קראה לקב”ט.
“שלום”
שלום
“תעודה מזהה בבקשה”.אין תעודת זהות, אין חוגר מילואים, כולה רישיון נהיגה מלפני 7 שנים עם תמונה שיש לי עדיין ראסטות.
“אין לך חוגר או משהו?”
לא
“למה אתה פה בפנים”
כי ההורים שלי ארזו לה את התיק ואני צריך להעיד על זה שזה בסדר.
“רגע, ומה אתה בשבילה?”
אני האחיין של הדודה של הדוד שלה מנישואין קודמים.
שתי שניות של שקט לעיכול.
” עזוב, עשית צבא?”
כן.
“סבבה”.
שלום
“תעודה מזהה בבקשה”.אין תעודת זהות, אין חוגר מילואים, כולה רישיון נהיגה מלפני 7 שנים עם תמונה שיש לי עדיין ראסטות.
“אין לך חוגר או משהו?”
לא
“למה אתה פה בפנים”
כי ההורים שלי ארזו לה את התיק ואני צריך להעיד על זה שזה בסדר.
“רגע, ומה אתה בשבילה?”
אני האחיין של הדודה של הדוד שלה מנישואין קודמים.
שתי שניות של שקט לעיכול.
” עזוב, עשית צבא?”
כן.
“סבבה”.
מצויין זרקנו את התיק לצ’ק-אין של נתב”ג והלכנו להעביר אותה בדיקה ביטחונית.
היא עברה אותה בקלילות ופשוטה הלכה לה. איך שהוא עם כל האטרף הזה של לוודא שהיא לא תאחר את הטיסה, פיספסתי את זה.
היא עברה אותה בקלילות ופשוטה הלכה לה. איך שהוא עם כל האטרף הזה של לוודא שהיא לא תאחר את הטיסה, פיספסתי את זה.
כל כך הרבה פעמים שיחזרתי לעצמי את אותו רגע, איך אני קורא לה שוב אחרי שעברה את הבדיקה הביטחונית. ובדיוק כמו שד’ המליץ לי “להחזיק לה את הראש בין שתי הידיים, ולנשק אותה”. אלא שזה לא קרה, היא פשוט התרחקה לה אל המטוס שחיכה לה שם, שעוד מעט ינתק את הגלגלים שלו מהקרקע ויקח אותה הבייתה. לו רק היה זה כל כך בשבילי לחזור הבייתה ולהתנתק כמו המטוס.