מזיין את השכל
אני יודע שאני מזיין את השכל “את צריכה לראות את המחברת שלי מלאה בזיוני שכל”. אני יודע, אבל מקווה… חושב אולי שאם אשפיל את עצמי העלה את ערכו של הכתוב, כי אם לא יצפו ממני לכולם הרי שכל דבר תהיה הפתעה לטובה. אני מקווה שבעצם כל מה שאני רושם, לא רק שאיננו זיוני שכל אלא בעצם בעל ערך פילוסופי עמוק, סוג של מילן קונדרה ישראלי. סיפורים פשוטים שמקיפים את מהות החיים.
ולמרות שאני יודע שאיני כזה (כי ניהליסט הינני, יענו אין מהות לחיים), אני נאחז בתקווה. “אל תעלב, אבל אתה זיין שכל” אני צוחק ונעלב ומספר על המחברת. אבל זו מכה מתחת לחגורה, בדיוק לחיבור בין הביצים. אני מדמיין לעצמי איך אני בונה תבנית ענקית שמתפרשת על כל התקופה שהייתי סמל טירונים, ומורכבת מהשאלות הפשוטות שלי כביכול במסדרי הכוננות בערב. לאט לאט אני מוביל אותם במסלול שהוטווה מראש. תמונה גדולה שצריך להסתכל עליה מרחוק ורק אז להבין הרבה דברים מהרבה תשובות להרבה שאלות קטנות.
שאני רושם את זה “אני מזיין את השכל” כאילו אני מוכיח שלמעשה אלה לא בילבולי ביצים. בעצם ההבנה שאיני יכול לרשום משהו פילוסופי עמוק, כאילו אני מעלה את ערך הכתוב. “הענווים ירשו את הארץ” (וכדאי שזה יהיה לפני החוק החדש כי אחרת הם ישלמו כל כך הרבה מס שיתחרטו בכלל הירושה הזו). יושב ליד השולחן מכווץ כולי מצפה למכה, מחכה שיקראו בשמי לאסוף את הבחינה. קם ומשפיל את עיניי לקחת את פיסת הנייר הזו וקורא את המספר. אם הוא רע אני מחזיק את עצמי ומכה את עצמי על זה. אם הוא טוב, מבפנים אני צוהל, מופתע לטובה, אבל מיד משבית את השמחה, משכנע את עצמי שאין זה מוכיח כלום. חוזר להתיישב בדממה.
בזמן שאני לא מזיין את השכל, הולכים לים
Florianópolis - Brazil
loading map - please wait...