הוסטל לוצרנה , קוסקו (פרו)
לכל אחד יש את התמונה בראש שלו של דרום אמריקה, את המקום שאליו הוא רוצה להגיע.
סיוון הסתכלה על האטלס, ראתה את אושוואיה, עיר בקצה העולם. “שם אני רוצה להיות” אמרה. או אסף שבמשך שנים, סיפר לנו, דימיין איך הוא עומד מתחת לפסל של ישו בריו דה ז’ינרו, פורס ידיים ורואה את העיר העצומה הזו.
ואני?
זה לא שישבתי ותיכננתי את הטיול שלי לדרום אמריקה מרגע שהשתחחרתי כמו רבים (או לפני השיחרור – כמו כולם). לא הייתי בטוח אפילו אם טס לדרום אמריקה או למזרח הרחוק, בגלל זה אני עדיין שואל הרבה למה הם טסו לכאן. אבל אם יש מקום שאני יכול לחשוב עליו כאל דרום אמריקה זה המקום הזה – המאצ’ו פיצ’ו. תמונות מעידן הסרט צילום מודבקות אחת כל השניה ועל קרטון, יוצרות תמונה פנורמית מעוותת שתלויה מעל לראשו של המוכר בקניון. המקום שאתה מבלה את מוצאי שבת שלך לפני השביזו”ת של יום א’, במין סוג של מסורת שכולם עושים. לא קונים (כי לא קונים ציוד צבאי בחנויות), אבל “מסתכל”.
הדרך לשם היא דרך האינקה (האינקה טרייל), טרק של 34.5 ק”מ, כבר בהתחלה אתה קולט עם מי יש לך עסק. שני ארגנטינאים, בלגי, אמריקאית – אנגליה, הולנדית, עוד שני אנגלים והאינקה.
תצפית ראשונה על אתר ארכיאולוגי והמדריך מסיים ב”אנחנו יכולים ללכת לאורך הנהר ולהגיע לאתר אבל אנחנו הולכים בדרך שבה בני האינקה הגיעו למאצ’ו פיקצ’ו” (ככה באמת קוראים לו).
איך הם הגיעו? – פיסטנו. אני אוהב את בקטע הזה אצל האינקה. אבל מה שאני אוהב זה שהם פיסטנו מגובה של 3 ק”מ (שבו אתה חושב שאתה יכול לנשום) לגובה של 4 ק”מ (שבו אתה “לא לנשום חושב…”). אתה כמובן הולך אחריהם ומגלה שהם גם עשו את זה עם מדרגות, איך חשבת שהם יעשו את זה? עם מעליות?
במאצ’ו פיקצ’ו ניצב מקדש השמש שבתוכו סלע. בתאריך מסוים פעם בשנה פוגעות הקרניים של השמש הזורחת באבן, ויוצרות צורה מדהימה של פומה או קונדור. אתם בטח חושבים שזו יצירת מופת אופטית. אני חושב שיצירת המופת האופטית האמיתית של האינקה היא גרמי המדרגות שלהם.
איך שהוא הגרמים שלהם אף פעם לא ניגמרים, אבל הם בנויים בצורה כזו שתמיד אתה חושב שהנה הן נגמרות ויש קצת סתם עלייה. אבל זו רק ההתחלה, כי אתה אף פעם לא יודע מתי אתה מסיים את הירידה ומתחיל לעלות או ההיפך. לא, רגע.. יש קשר “הנה הר – בוא נעלה, הנה ואדי – בוא נרד.” וזה לא משנה בכלל אם המאצ’ו פיצ’ו נמצא בכיוון ההפוך.
חבורה של אירופאים, שגם ככה הולכים מהר, והעובדה שהם צעירים לא מקלה עליך ועל אבא שלך (מה? ממתי אני ואבא שלי ניכללים באותה קבוצת גיל?). לא משנה, בכל מקרה מסיימים את המסלול מוקדם מהרגיל ואת שאר הזמן מבלים באכילה ושינה. אחרי שההולנדי קורא לארגנטינאים “גרינגוס”, והאנגלי מנסה להבין איך קבוצה שלמה של עילגי אנגלית צוחקים על המבטא של שפת האם, מתחילים לשחק – נו, מה כבר אפשר לשחק? פוקר? – לא יניב.
אחרי פחות או יותר ארבעה ימים כאלה, אתה מתעורר באוהל בארבע בבוקר (לא סיימנו עם תרגילים פלוגתיים?) והולך לראות את המאצ’ו פיצ’ו משער השמש (זה שממנו מגיעות קרני השמש לאבן במקדש השמש ביום מסוים בשנה). האתר עוד לא נפתח ולכן בצורה מפתיעה וכמובטח אתה זוכה לראות את האתר ריק ונקי מאנשים.
זה המקום, ההר מאוחריו שנראה עמו פנים ומשטחי הדשא בין האבנים.
אבל זה עשה לי משהו מיוחד.
אחרי שעתיים של הסבר משחרר המדריך את האירופים הלחוצים. לחוצים לטפס על ההר שמאחורי האתר. אני רץ אחריהם ומגיע לפסגה.מצד אחד המאצ’ו פיקצ’ו ומהצד השני נהר ה”אורו – רגע איפה היא לא סתם סחבתי אותה עד עכשיו… – במבה!” מצטלם עם השקית וטוחן אותה כששאר הקבוצה מנסה להבין מה אני דוחק שם לפה.
אחרי שתפרתי את ההר מצד לצד (אל מקדש הירח, שם יושבים אנשים שכנראה נשארו שם משנות השישים, מנסים להעלות רוחות), חתכתי את העיר כדי להגיע אל הגשר. אני מתיישב ומביט בו בשקט במשך כמה דקות איך השביל חותך מצוק שגובהו כמה מאות מטרים ואיך… “ואוו! כל כך יפה שבא לשיר”. עד שמגיע הזוג הארגנטינאי שעקפתי בדרך. אז תשאירי אותי פה לבד נשמה… רק שהיא מכחכחת בגרונה, ופותחת בשירת אופרה. מקשיב לה קצת ורץ. צריך לרדת 1,600 מדרגות (ועוד עשרים אבל מי סופר? – מי שמטפס אותן…) וליפול על רציף הרכבת אחרי יום הליכה מפרך. זה המקום של דרום אמריקה.
או לפחות היה.
loading map - please wait...
המאצ’ו פיצ’ו משער השמש
תמונת סוף מסלול של האינקה טרייל
בשבילי האתר
אבן האינטיהואטאנה – שעון השמש של שבט האינקה
פשוט עץ בודד
צמח הקוקה…
מחכים לרכבת חזרה לקוסקו