מול נהר ה-Rio Blanco
לא נרדמתי על המחברת אבל ויתרתי על הרעיון של לכתוב בה. מה גם שכוס של אורז וקופסת סרדינים מושכים חזק את העפעפים למטה.
מהמחנה הבסיס, שבו קיבלנו את הרתמות ואת דוקרני הקרח, אל הקרחון עצמו. בדרך חצינו נהר על אומגה. כמו שאמרתי דיברתי בעיקר, אבל כשהלכתי לצידו של הכתב הלונדוני שמתי שוב לב לבעיית הסמכות שלי. המדריך העיר לי שאני יורד מהשביל, אלא שאני במקום לקבל זאת כהערה לגיטימית, שקעתי לתוך עצמי, כאילו ונפגעתי. לקח לי מעט זמן לצאת מזה ולקבל את ההערה למרות שידעתי שהוא צודק.
האומגה מעל הנהר בדרך לקרחון
האירלנדיים היו הזויים. הגבר היה בן 40, מדבר הרבה אבל משעשע. הוא כנראה מאוד אהב את הקטע בבראבו 2-0 רו שפשוט יש להם את הקטע הזה האיים הבריטים. התיק שלי נראה לו ריק מדי או קל מדי (הוא לא היה, למרות שרוקנתי ממנו כמחצית המשקל), הוא העיר לי שהתיק פתוח וקלטתי אותו מנסה להשחיל לתוכו סלע קטן. לאורך הדרך חשבתי שאני צריך תיק קטן שיתנתק מהתיק הגדול, נראה לי טוב הקטע הזה של לפרק את הראש של התיק שיהפוך לתיק בטן קטן. כמו של אלה שעלו לפיץ רוי. למזלי ראיתי אותו די טוב למרות שאתמול הייתה ראות נוראית בבוקר היה מצוין, אלא שלאחר מכן באו עננים וההר, כמו גורד שחקים, התעקש ללכוד אותם ולא לתת להם לעבור. כך שתמיד היה מוקף בעננים.
כשהגענו לקרחון שלפנו את דוקרני הקרח. כולם דחפו אותם לתיק, אבל אני, עדיין מושפע מתד”לי האב”כ הצבאיים, הרכבתי את הנרתיק על הירך. כך זכיתי לי בתואר “אופנת הדוקרנים החדשה” מפיו של האירלנדי. התחלנו ללכת על החלק המלוכלך של הקרחון, מלא באבנים ואדמה. אבל כשהגענו אל החלק הנקי זה היה נהדר, מערות כחולות וסדקים כחולים – שקופים, מלאים במים שנמשכים פנימה אל הקרחון. הגענו אל קיר הקרח, שעליו נטפס, אחרי הסבר מהמדריך טיפסתי אותו יפה, אבל לא ביעילות. הרעיון הוא כמו סולם, לעלות על הרגליים כשהידיים משמשות אותך לייצוב. בגלל שכאב לי לבעוט בקרח, הדוקרנים לא נתקעו בקרח ונשענתי על הידיים מפחד שהרגליים יחליקו. לאחר שאספתי מכולם את תפוחי ארוחת הצהריים שלהם, שאלה אותי האמריקאית אם אין לי אוכל. לא, לא היה לי כלום. כי יחד עם כל הדברים הכבדים שהשארתי במחנה, אבל לא בין כל הדברים שכן סחבתי סתם, לא היה לי אוכל. אספתי מהם 4 תפוחי עץ, כוס מרק ועוגיה. הם כולם קיבלו ארוחת צהריים זהה מהמלון המפואר שבו ישנו.
אופנת הדוקרנים החדשה – טיפוס על קרחון
על הקרחון – בדרך לקיר הקרח
טיפוס על קרחון – למטה…
טיפוס על קרחון – למעלה!
חזרנו באותה הדרך, מעל אגם שהסוללות שסביבו נראו כאילו נערמו שם עם דחפור. שם הצקתי לבריטי עד שחזרנו למחנה הבסיס. סדרתי את התיק, חיסלתי את צלחות העוגיות שהוגשו לנו ויצאתי לדרך מלווה בשלושת הארגנטינאים. דיברתי איתם מעט (האב כלכלן ואחד הבנים לומד כלכלה גם כן) עד הפיצול.
המשכתי למחנה, המלא בישראלים, ומתמקם. התיישבתי ליד שלישייה ישראלית שהכינה למעני סיבוב נוסף של תה על הבנזיניה שלהם שסוף סוף עבדה כמו שצריך (“צלם אותה!”). הם גם ימשיכו צפונה, אבל יתעוררו מאוחר מחר. אכן כשחזרתי למחנה (בשעה שסונג’רנו בידי פקחי הרוח לפרק את מחסומי הרוח שאנשים הקימו), הם התארגנו לארוחת צהריים במקום. כששאלו אותי אם אשלם על הקמפינג בערב של היום (לא ידעתי שהוא בתשלום), לא ידעתי מה לענות.
כל הזמן אני חוושב איך אני מדריך את שי לקראת הטיול שלו אחרי צבא, מסביר לו, משרטט לו מפה, מהנדס לו את התיק מחדש. כאילו אני רק עושה טיול הכנה בשבילו. או מטייל בשביל היומן שאחר כך אוכל לשבת ולעבד ממנו יומן לאינטרנט או להוצאה לאור.
ב- Refugio los Trancos
זהירות! חפירות ארכאולוגיות נוסח שביל ישראל.
מחנה שלם, מלא אירופאים ואמריקאים צעירים, מבשלים ומדברים ואני? אני באוהל,שומע מוזיקה, בעברית. רק בעברית. שילמתי פה 14 פסו. נכנסתי לשאול כמה עולה, כשענתה לי אמרתי שאני אחכה לחברים שלי, יצאתי החוצה והתחלתי ללכת. היא יצאה להסביר לי יפה שעד דרך העפר (4-5 שעות הליכה) כל השטח שלהם והיא תזמין משטרה אם אשן שם. טוב לפחות אני יכול להיות גאה שהבנתי את כל זה בספרדית.
סתמתי את עצמי עם סיר האורז וקופסאת הסרדינים, מעודד ומרדים מאוד. אני מתכרבל ומקווה שאוכל לישון כמו שצריך הלילה, רק עם בוקסר, כי אתמול השק”ש לא עשה את עבודתו נאמנה.
loading map - please wait...