פורטו מנדלאוס
וזה ש-אני מכיר אותו רק סגר לי את הפינה שאני מכיר את הבחורה הזאת – חנה. אין עוד אחד שיסתובב עם שם דפוק כזה. אני לא מבין מה הורים חושבים לעצמם כשהם נותנים שמות כאלה לילדים שלהם.
“הוא אמר שהוא הזוי”.
כאילו קשה לראות, ועוד עם שם כזה. ת’כלס אתה צריך להיות טוב עם שם כזה. “מילן”, עם איך שהוא נראה הוא לא נראה כאילו הוא יודע איזו צורה יש לכדור כדורגל.
אבל חוץ מזה הוא בסדר גמור. אחד הטובים שיצא לי להכיר. שמעתי עליו כמה סיפורים, ויצא לי להכיר גם כמה מהקרובים שלו אבל הם לא היו רציניים.
בצבא הגענו לדיבור עליו. “הוא אחד מיוחד, אפילו אבא שלי אומר”. זה היה עוז, הוא היה שתקן בדרך כלל, סיגריה בפה. הסתבר שהסיגריה הדביקה לו את הפה. יום כיפור היינו שנינו בשמירות בשטחים. הוא החליט שיום כיפור הזה הוא צם, גם מסיגריות. הוא לא הפסיק לדבר כל אותו יום. עד הרגע שאותו הקפצת שווא הלחיצה אותו כל כך שהוא עישן חצי חבילה בשרשרת. למזלי.
אני זכרתי אותו, אבל מה שהיה מצחיק זה שחנה לא זכרה אותו. היא החליפה אותם כמו גרביים. לא התעמקה בהם ופשוט. שידכה אותם למוצ’ילה שלה והמשיכה ללכת.
פחדתי לשבת כדי לא להירדם.
“אני יודע שהוא הזוי” אמרתי לה. “אני נתתי לך אותו.”
היא הסתכלה עליי מהריצפה בהלם.
כדי להשלים את הטקס לקחתי את “הקלות הבלתי נסבלת של היקום” מאת מילן קונדרה (העותק היחידי שמסתובב בדרום אמריקה, לדעתי) ורשמתי את כתובת המייל שלי.
